Realitivity

כזה יפה, חמוד, חייכן, מתוק, מקסים, אוטיסט, מלא-מלא קסם... אוחחחחח......

ישראל - תעשה לי ילד.........

אני נזכרת איך פעם חברות היו הכל בשבילי. שתיים, קרובות ביותר, היו חשובות לי במיוחד. ידעו עליי הכל, עזרו לי בהחלטות החשובות. נראה כאילו היינו השתקפויות האחת של השנייה. כן, ימי בית הספר העליזים. היה אך ברור שעם תום הצבא, את טיול ההתפרקות נערוך ביחד. ברור מאליו.

ואכן, כך היה. נקודת מפנה היה הטיול הזה. החיבור ביניהן היה כלכך בולט לעין, כל כך חזק. הריחוק והניתוק ממני היה חזק באותה מידה. הרגשתי שאני לא מכירה אותן. בשלב כלשהו נפרדו דרכינו, והטיול שלי, כתוצאה מכך, התקצר. אני נזכרת עכשיו שהיתה בי המון טינה כלפי האירועים האלה. איכשהו הצלחתי ככל הנראה להשתיק אותה, אף פעם לא פעלתי, במודע לפחות, לפיה. אבל במבט לאחור, אני חושבת שזה שינה הרבה, הרבה מאוד, את האופן שבו אני חו?וה חברו?ת, את האופן שבו אני מגדירה חברו?ת.

אני לא חושבת שנתתי למערכת יחסים חברית בחיי, מאז אותו משבר, להיכנס לי מתחת לעור. חברים, חברות, זה nice to have ולא must have. וזה בהחלט נחמד ונעים, אבל בפרופורציות, וכל עוד החבר/ה מנעימים את זמני, ותו לא. אין לי ציפיות מחברים.

איזה מקום אפור להיות בו.

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מוטרדת בגלל התנהגות של חברה מסוימת. אחת שמעולם לא 'נכנסה לי מתחת לעור', ובכל זאת, ההתנהגות שלה כלפיי מצליחה להטריד את מנוחתי. הבוקר אפילו קמתי עם מחשבות לגביה. מצד אחד, הנטייה הטבעית שלי היא פשוט לשחרר. א?כזבה, אז סיונרה. כמו תמיד. לא מביטה אחורה. עושה איקס גדול (וזה לא אומר שאני מוותרת על החברו?ת שלה, אלא יוצרת חציצה ברורה שתסמן לי גבולות גזרה עמה) וממשיכה הלאה. מצד שני, בוער בי הצורך להתעמת איתה. להטיח בה את העלבון והאכזבה ולהביט בה מתפתלת כדי לר?צות אותי. או לחילופין, מודה, שתחושת העלבון שלי במקום ויש לה בסיס.

מזמן לא הרגשתי ככה כלפי חברה. מזמן לא חוויתי סערת רגשות כזו. אני בכלל לא חושבת שהסיבה לסערה הזו היא החברה עצמה או המעשה הספציפי שלה דהיום. זה משהו בי שהקיץ אחרי תנומה ארוכה. כמו שהיטבתי (לדעתי) להגדיר את זה בזמנו בפרופיל שלי פה, זה הקילוף. להתקלף מהשכבות של האדישות והקור, לתת לדברים לסחוף אותי אמוציונלית. להיות מאוד שמחה, להיות מאוד עצובה. מאוד. הרבה זמן שאני צפה באמצע, בלי לחוות את המאוד. עם צורך בלתי מודע, שהפך למודע יותר, להיזכר ב'מאוד'ים האישיים שלי.

לאט לאט, בתהליך מתמשך, אני חושבת שאני מתעוררת.

'תגעגעתי.
אוקוורד אחותך.

היינו היום בקאנטרי, חזרנו ממש לא מזמן.
היה כיף. אחד המקומות האלו בהם כל אחד מוצא את עיסוקיו ואת הכיף שלו, וכמעט אפפעם אין חיכוכים.
(וחיכוכים הם לחם חוקינו בחופש הזה. דקה אחת של שיעמום והם כבר עם ציפורניים שלופות. מ?כות [במלעיל כמובן] הן תחביב ידוע ומוביל אצל הפרחחים הפרטיים).
anyway,
מסיימים את עיסוקינו, נכנסים להתקלח.
זו תמיד מעין נקודה רגישה כשאני לוקחת אותם לבריכה ללא נ'.
להיכנס עם בנים למלתחת הבנות.
מביך משהו.
במיוחד כשכל הגברות המכובדות, בעיקר המבוגרות שביניהן, מאבדות כל שמץ מבוכה בממלכת המלתחה. מסתובבות שם ערומות לחלוטין.
זה בפני עצמו עלול לשבש לכל בן בר דעת את קונספט המשיכה המינית...

אבל היום זה פחות עניין אותי.
היום היתה שם אישה אחת. בת ששים לפחות. לא מוכרת לי.
בכל קריטריון (פיזי) הגברת כבר עברה את השיא. למעט אחד.
היו לה ציצים של בחורה צעירה.
וזה היה מדהים.
מצאתי עצמי בוהה לה בחזה.
טבעי לחלוטין, טיפונת (אבל באמת רק טיפונת) ניכרו בו סימני נפילה קלילים, פטמות קטנות וורודות, חזה קטן ומלא.
והיא בת 60+ !!
אני עדיין נפעמת מהעניין, ורבדים רדודים וויזואליים שלי מתנחמים למראה העתיד היכול-להיות-אופטימי הזה...

פיתחתי לאחרונה פטיש חדש ולהיטי למדי.
פירמידות של נו?.
תשאלו את המומחים, זה להיט.

חוף ים, מחצלת, יין, שקיעה...

בלי מחזור, היה פה אחלה סקס און דה ביץ'. או וול.

ואמא אומרת שככה אנשים
כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים


מן תכונה שכזו שתמיד מדהימה אותי כשאני מתבוננת בעצמי מבחוץ, ותמיד כלכך ברורה לי בהתבוננות מבפנים.
לא מסוגלת לנתק, לא מסוגלת להתנתק. תמיד הייתי כזו. מושכת את הסופים.
וכשברור שהסוף כבר שם, ואני בכל זאת לא מסוגלת לנתק סופית, משאירה את המשימה בידיי הצד השני,
שם זה כבר מתחיל לגרד את הפאתט.
אבל זה מחול שלי. אני הכוריאוגרפית. ובאיזהשהו מקום, אני אפילו מתגאה ביצירה שלי.
בוחנת אותה על פי הגמישות שהיא דרשה, על פי הוירטואוזיות ההתנהגותית, חילופי הכוחות המאוד ברורים.
את זה אני לא מסוגלת להסביר, אבל יודעת לומר שזה נעים לי.

היה מושלם ביום ב'.
בריזה של ים, דשא, בירה.
לפגוש חבר ישן נושן שיצא מעצמו לפני זמן מה, ולראות שהוא מתחיל להזכיר שוב את עצמו של פעם.
והבנות, חברות מלידה. חיבור כלכך טבעי וחזק, פשוט מקסים.
סרט גלישה. הגל הגדול/קשה/מסוכן ביותר בעולם (כך, לדבריו), בטהיטי.
גובה אימתני, אנרגיה צרופה, צינור בעל חיים משלו. מתנפץ-מתפוצץ למיליוני רסיסי מים, והכל סביב גועש, שוצף.
בערך כמו שאני מרגישה עכשיו, וזה מזמן לא קרה.

רוחות של שינוי, רוחות של סיומים.
זה תמיד חרא. תמיד לא יודעת איך להתמודד עם זה.
לא יודעת להסביר את השינוי בהלך הרוח שלי בתקופה האחרונה.
היו בי חוסרים שדרשו מילוי, ואז פתאום - ממש פתאום - כבר אין חוסרים. להיפך, יש הצפה.
ופתאום אני לא רק שלא צריכה, אני צריכה שלא.

משהו שצמח וצמח פתאום נובל, והנבילה באה ממני, ולא כי משהו בו השתנה לרעה ולא מתאים לי יותר. הרעיון הזה של הקיום שלו בחיי בפונקציה הזו, זה מה שלא מתאים לי יותר. וזה פתאום. וקשה לי להסביר את זה. ותכלס, גם אם אסביר מפה עד שנה הבאה זה לא באמת יעזור ואני פוגעת.

וזו שאלה מעניינת, האם ניתן לעשות downgrading ליחסים לכיוון חברות. אבל אמיתית.
אשכרה חשבתי שכן, שזה אפשרי, שיכולים. שיש פה כנראה משהו באמת אמיתי וחזק שיכול להשתמר גם כך.


אבל זה שקר!!!!!!!

הכל מוזן מאינטרסים ברורים. ומי שניזון ממאבקים פנימיים גווע כשאלו לא מתקיימים.
אין חברות.

אז אני צריכה להתנחם. כי הר?עות הזו שהוענקה לי, היתה מוכתמת בחוסר כנות ובמניעים לא טהורים.
ואני, אני נקייה ממאבקים פנימיים. שזה כשלעצמו פשוט מצויין.