Realitivity

אני נזכרת איך פעם חברות היו הכל בשבילי. שתיים, קרובות ביותר, היו חשובות לי במיוחד. ידעו עליי הכל, עזרו לי בהחלטות החשובות. נראה כאילו היינו השתקפויות האחת של השנייה. כן, ימי בית הספר העליזים. היה אך ברור שעם תום הצבא, את טיול ההתפרקות נערוך ביחד. ברור מאליו.

ואכן, כך היה. נקודת מפנה היה הטיול הזה. החיבור ביניהן היה כלכך בולט לעין, כל כך חזק. הריחוק והניתוק ממני היה חזק באותה מידה. הרגשתי שאני לא מכירה אותן. בשלב כלשהו נפרדו דרכינו, והטיול שלי, כתוצאה מכך, התקצר. אני נזכרת עכשיו שהיתה בי המון טינה כלפי האירועים האלה. איכשהו הצלחתי ככל הנראה להשתיק אותה, אף פעם לא פעלתי, במודע לפחות, לפיה. אבל במבט לאחור, אני חושבת שזה שינה הרבה, הרבה מאוד, את האופן שבו אני חו?וה חברו?ת, את האופן שבו אני מגדירה חברו?ת.

אני לא חושבת שנתתי למערכת יחסים חברית בחיי, מאז אותו משבר, להיכנס לי מתחת לעור. חברים, חברות, זה nice to have ולא must have. וזה בהחלט נחמד ונעים, אבל בפרופורציות, וכל עוד החבר/ה מנעימים את זמני, ותו לא. אין לי ציפיות מחברים.

איזה מקום אפור להיות בו.

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מוטרדת בגלל התנהגות של חברה מסוימת. אחת שמעולם לא 'נכנסה לי מתחת לעור', ובכל זאת, ההתנהגות שלה כלפיי מצליחה להטריד את מנוחתי. הבוקר אפילו קמתי עם מחשבות לגביה. מצד אחד, הנטייה הטבעית שלי היא פשוט לשחרר. א?כזבה, אז סיונרה. כמו תמיד. לא מביטה אחורה. עושה איקס גדול (וזה לא אומר שאני מוותרת על החברו?ת שלה, אלא יוצרת חציצה ברורה שתסמן לי גבולות גזרה עמה) וממשיכה הלאה. מצד שני, בוער בי הצורך להתעמת איתה. להטיח בה את העלבון והאכזבה ולהביט בה מתפתלת כדי לר?צות אותי. או לחילופין, מודה, שתחושת העלבון שלי במקום ויש לה בסיס.

מזמן לא הרגשתי ככה כלפי חברה. מזמן לא חוויתי סערת רגשות כזו. אני בכלל לא חושבת שהסיבה לסערה הזו היא החברה עצמה או המעשה הספציפי שלה דהיום. זה משהו בי שהקיץ אחרי תנומה ארוכה. כמו שהיטבתי (לדעתי) להגדיר את זה בזמנו בפרופיל שלי פה, זה הקילוף. להתקלף מהשכבות של האדישות והקור, לתת לדברים לסחוף אותי אמוציונלית. להיות מאוד שמחה, להיות מאוד עצובה. מאוד. הרבה זמן שאני צפה באמצע, בלי לחוות את המאוד. עם צורך בלתי מודע, שהפך למודע יותר, להיזכר ב'מאוד'ים האישיים שלי.

לאט לאט, בתהליך מתמשך, אני חושבת שאני מתעוררת.