Realitivity

מבינה. באמת שכן.
כועסת. ועוד איך.
מאוכזבת, בעיקר.
קצת לא הוגן, אני יודעת.
לא הייתי נוהגת אחרת.
פלא שחודש שלם זה כן הלך.

*

עכשיו מעונן.

אמא'לה, חופש!

נורא מסקרן אותי לדעת, לפעמים, איזו דמות מצטיירת לה מבעד למילים שלי פה.
כי כשיוצא לי לדפדף בבלוג שלי, אני קוראת מישהי שאני לא בטוחה מה מידת הקירבה ביני ובינה.
לפעמים, מעודף חשיבות שאני מקנה לשימוש במילים הנכונות, יוצא שהעברית שלי (אולי) תקינה, אבל התחביר שלי יוצר לו אמיתות משל עצמו, רגשות מוקצנים, מעשים נהיים פלסטיים, ומה שבאמת קורה לי שם בפנים (ובחוץ) לא באמת מקבל הד אמיתי בכתוב.
נגיד בימים האחרונים, הבלוג שלי באבל. אי מאוד מזדהה עם מה שכתבתי, והכל יצא מהלב, אבל זה חלקי. זה פשטני. זה רדוד. על פני השטח בלבד. אני כאדם לא ממש אבלה. אני ככל הנראה מודולרית.

אולי זה פשוט כי אני לא יודעת לכתוב.

הרבה שנים הסתובבתי עם תחושה שכזו, שיש לי כשרון כתיבה מבוזבז.
שאם רק היה לי רעיון, כבר הייתי הופכת לגרסה המוצלחת יותר של ________ (השלם את החסר; הסופר האהוב עליך. שלי פול אוסטר).
אבל הלא זהו בולשיט גדול וענקי. שכן גם אם הרעיון המוצלח ביותר היה נוחת עליי לא הייתי יודעת מה לעשות בו.
אני פולטת מילים. אני לא עורכת. לא מפתחת. לא מבשלת רעיונות בישול ארוך. אצלי הסיפוקים מיידיים.
אבל בין זה ובין מה שמתחולל בפנים הקשר לאו דווקא קיים, לאו דווקא ברור.
באמת מעניין עד כמה קרובה Devil's angel כפי שמצטיירת פה לאדם שמאחוריה.

בהמשך די ישיר לפוסט הקודם-

כשעצוב לי, אני לר?ב פונה פנימה. תרה אחר ההשלמה בתוך עצמי.
אני מטפטפת לעתים טיפות קטנות של מצברוח אל עבר אחרים, קרובים, נבחרים. מחפשת את הכתף להישען עליה.
צריך להיות מאוד קשוב על מנת לקלוט את הצורך הזה שלי, ולר?ב, הר?ב, לא קשובים מספיק.
התרגלתי.
הפניה פנימה הפכה אוטומטית למדי, והצורך בחשיפה ובשיתוף עם אחרים הצטמצם.

[הפנייה קצת אוף-קונטקסט לפוסט שמסכם את משמעות הבלוג עבורי (כן, קצת הומור עצמי מעולם לא הזיק לאפחד): http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=149445&blog_id=35076 ]

השטן (כן, ההוא ממנו ביקשתי להשתחרר לא מכבר) אחר מר?ב חבריי.
הוא מתעקש להיות שם. אמנם הנוכחות שלו הצטמצמה לכדי ידידות, אבל ידידות שכזו שבה הוא מכתיר עצמו ככתף בלתי ניתנת לערעור.
די מדהים.


מוקדש לחברתי הטובה שהזכירה לי היום - קצת בשפת ההיפך - שלהיות למטה זה לא מה שמתאים לי כרגע

אומרים שיש לי נוכחות ממגנטת, שנעים להיות בסביבתי.
אבל משום מה, אני לא ממש טיפוס חברותי, ונהנית לרוב משהייה במחיצת עצמי בלבד, יותר מאשר מקרבת אחרים.
מרגיש לי שם הכי נוח ונעים, ואני ממלאת את עצמי בי, כך שגם לא משעמם לי לרוב.

ובכל זאת, חיי הומים ואני מוקפת אנשים קרובים.

יש לי משפחה. תומכת, קרובה.
יש לי חברות וחברים שאוהבים אותי, בדרך כלל.
יש לי עמיתים לעבודה שמעריכים אותי מקצועית ואוהבים אותי אישית.

ושוב, בדרך כלל, אני מעריכה את קיומם, אבל לא בהכרח נהנית מחברתם. חברתם של אנשים עלולה להכביד עליי.

היום, יום ב', 4 באוגוסט 2008. היום הוא יום שונה.
היום אני בודדה.

ושוב תקין יותר. שוב המטוטלת נוטה לכיוון המכיל יותר.
אלוהים יודע מנין תעצומות הנפש הללו שלי.
שוב בmode תקווה ואמונה.
הלא לא ייתכן שאין משקל מצטבר לתקוות ואמונות.
והלא אם יש, אז זה כבר באמת צריך לקרות. אבל ממש.

וואו, איזה חרא. רע לי, מגעיל לי, קשה לי לנשום מרוב קושי.

נמאס לי מהקיום הזה. מהלהמתין, הלקוות, הלחכות, הלהסתפק במזכרות.
נמאס לי ואני חייבת לשנות את זה, ושוב אני נתקלת בעצמי נטולת היכולות.
זה כלכך גדול עליי וזה כלכך יהרוס אותו ואני לא רואה איך אני עושה את זה.

ההגיונית אומרת לנאיבית שכלום לא ישתנה. שהדברים ייראו כך לנצח. שהנאיבית חייבת להבין שהחלטה להישאר היא התחייבות להמשיך כך. להיאבק, כל הזמן.

הנאיבית אומרת שאסור לשבור את מה שיש. שחייבים להיאבק, ושאת הבחירה שלי כבר עשיתי אז. ידעתי, הכרתי, הבנתי. ובכל זאת בחרתי. ושהיגיון אפפעם לא היה הצד החזק בעשייה שלי אניוויי.

ההגיונית צריכה לגבור. ואני יודעת שאני צריכה לתת לה. ואני יודעת שלא אעשה זאת.
אני כזו עלובה.

נו רגע, מקבלים נקודות על ניסיון?
שידוך שלא עולה יפה עדיין מזכה את המשדך בקרדיט שם למעלה?
כי העיקר הכוונה, נכון? והתכוונתי!

מי אמר שאני לא עקשנית? דבקה במטרה? לא מרפה?
!Helena, here i come, again

מה הקטע הזה שמושך אותי לשם, שמושך אותי אליך?

הנהייה העיוורת אחר הבועה, הצלילה, האיטום מהכל.
אחר המקום הכלכך קל, כלכך קשה לי.

אוספת עצמי, דוחפת לכיוון אחר, אבל המשקל מכריע, ואני מנסה לעלות בירידה.
ועכשיו, ממש עכשיו, הכוחות שדוחפים עוד קצת למעלה, תשים.
בא לי לעזוב את המשא, ולתת לעצמי להדרדר מטה.
ליפול, קצת כמו אליס, במורד המנהרה, ללא משקל. לעוף.