בהמשך די ישיר לפוסט הקודם-
כשעצוב לי, אני לר?ב פונה פנימה. תרה אחר ההשלמה בתוך עצמי.
אני מטפטפת לעתים טיפות קטנות של מצברוח אל עבר אחרים, קרובים, נבחרים. מחפשת את הכתף להישען עליה.
צריך להיות מאוד קשוב על מנת לקלוט את הצורך הזה שלי, ולר?ב, הר?ב, לא קשובים מספיק.
התרגלתי.
הפניה פנימה הפכה אוטומטית למדי, והצורך בחשיפה ובשיתוף עם אחרים הצטמצם.
[הפנייה קצת אוף-קונטקסט לפוסט שמסכם את משמעות הבלוג עבורי (כן, קצת הומור עצמי מעולם לא הזיק לאפחד): http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=149445&blog_id=35076 ]
השטן (כן, ההוא ממנו ביקשתי להשתחרר לא מכבר) אחר מר?ב חבריי.
הוא מתעקש להיות שם. אמנם הנוכחות שלו הצטמצמה לכדי ידידות, אבל ידידות שכזו שבה הוא מכתיר עצמו ככתף בלתי ניתנת לערעור.
די מדהים.
מוקדש לחברתי הטובה שהזכירה לי היום - קצת בשפת ההיפך - שלהיות למטה זה לא מה שמתאים לי כרגע
לפני 16 שנים. 7 באוגוסט 2008 בשעה 9:49