להצליח להיות הורה טוב עבור ילדיי. אני חושבת שזו שאיפה בסיסית של כל הורה. וזה אתגר. הטענה השחוקה ההיא, שכדי להיות הורה לא צריך ללכת לביצפר (וחבל שכך), נכונה וקולעת.
אף אחד לא מכין אותך למורכבות הכרוכה בגידול ילדים. במובנים הטכניים, באותם דברים שקל לזהות, אבל בעיקר במובנים האמוציונליים.
אצלי, כאמא, קורה לא אחת שאני חווה רגשות מאוד טוטאליים של קינון והגנה עליהם. רצון לספק להם בועה ממנה יצאו אנשים למופת בבוא היום. היום הזה, אם זה תלוי בי, יגיע בגיל 30 ככה. פלוס מינוס. לא, סתם, לא באמת. לפעמים אני יכולה להעמיד אותם למכירה באיזה דוכן בשוק. תמורת נזיד עדשים. גם זה לא, לפעמים. אבל במאקרו, אני רוצה לספק להם כל כלי אפשרי שיעזור להם להיות אנשים טובים בבגרותם. אנשים טובים, עם חיים טובים. עד כמה שאני יכולה לעזור.
לפעמים זה דורש ממני, מאיתנו, לבנות מסגרת שקשה איתה בטווח הקצר. שמגבילה. שמונעת. תגידו טבעי, תגידו חינוך, הכל נכון. והכל ראוי. זה לא הופך את זה לקל יותר. ולפעמים, המטרה הזו שמצויינת במשפט הראשון בפוסט, מצליחה באורח שנבצר מבינתי לסתור מטרות אחרות, חשובות אף הן. עצוב לי שזה ככה ועוד יותר עצוב לי לדעת שזה לא חייב להיות ככה. אבל אין לי שליטה על המצב, אלא רק על המעשים שלי. והמהלכים האלו שנדרשים כדי להיות הורה טוב יותר עלולים להפוך אותי, בעיני המתבונן לפחות, ולתקופה מסויימת לפחות, לחרא בת.
הורות היא נס, פלא הבריאה. הורות היא אתגר מתמשך שחייבים, פשוט חייבים, להצליח בו.
להיות הורים זה בכלל בכלל לא פשוט.
לפני 16 שנים. 9 בספטמבר 2008 בשעה 20:47