יכולה להבין את זה. או לפחות להתחיל להבין את זה.
גם אני, פעם לפחות, נהגתי להתפלש במקומות רעים לי.
מרצון, בערך. ברור, לכל הפחות, שבמודעות מוחלטת.
מערכות יחסים בלתי אפשריות; גם כשהוא היה מגיע להבנה הבלתי מתפשרת שאני לא האחת עבורו, היית נשארת שם.
כולי בתוך המערכת שכבר אינה. שבויה בתוך רגשות שאופפים את כולי ומונעים ממני יכולת תזוזה.
והדרך החוצה משם היתה תמיד, כמובן, בראש. שלי. אבל נמנעתי ביודעין מלבחור בה.
ההתפלשות הזו, במקום מסוים, הסבה לי עונג.
לתקופה מסוימת.
אז להבין את השורש אני יכולה.
אבל גם תוך כדי התפלשות, תמיד ידעתי שהמקום הזה הוא הרסני.
שאי אפשר להתקיים כך לאורך זמן.
אולי אני צרת אופקים, אבל נשגב מבינתי איך אפשר להפוך את המזוכיזם המאכ?ל הזה לדרך חיים.
לבחור במקום האומלל והמאמלל הזה ולשרוץ בו עוד ועוד בלי לרצות לצאת.
בלי לרצות לצאת.
אולי אני צרת אופקים, go figure.
בכל מקרה כמי שצופה מהצד ונדרשת לתמוך, מדובר במסע סיזיפי.
בתוקף הבחירה בקיום נטול כל סיפוק, מתקיימת טחינה בלתי פוסקת של המצב הקיים, והחברים התומכים מסביב הם (היחידים) שנמצאים שם. כדי לחפור ולטחון יחד, ולהגיע יחד למסקנות הברורות שוב ושוב. ולראות כיצד שום רציונל לא חודר שם לתוך העניין.
לא משנה איזו מראה תעמוד שם מול הפנים, ומה ישתקף שם במראה, כל עוד הוא שם, היא שם.
אני קוראת את הפוסט שלי עצמי והנה לפתע אני מגלה נימה של צדקנות. אצלי.
זה ממש פוסט אופייני של כל בחורה שנחשפת לצד מזוכיסטי אצל חברתה, ונבהלת, ומנסה להציל אותה מעצמה.
אז אוקיי, אל לי לשפוט אחרים דרך המשקפיים שלי. fine.
חייה ותן לחיות.
לפני 16 שנים. 1 באוקטובר 2008 בשעה 19:42
