לפני 16 שנים. 14 בדצמבר 2007 בשעה 14:13
הרגשתי עצובה בשבילך, היא אמרה.
עצובה.
החברה היחידה שיודעת, שמודעת. שלאורך זמן מפרגנת ומבינה, על מה אני מדברת.
זו שיכולה לקלוט את הנטייה שלי לכניעות בהבנה.
שלחתי לה לינק אתמול. חשפתי בפניה את הניק החדש.
שתקרא מה עובר עליי, שתראה איזה כיף לי. מה הוא עושה לי. מה הוא עושה בי.
תיארתי לעצמי שהאופן בו בחרתי להתבטא הוא די, איך לומר, גס. חודרני.
היה לי ברור שהתגובה לא תהיה לקונית.
היא אמרה שהכאב זעק מכל מילה שלי, ושזה לא כאב טוב.
שזה מעבר למה שהיא יכולה לדמיין כמשהו שתורם לאינטראקציה.
אירוני קצת.
כי גם אני, אם הייתי נחשפת לבלוג שלי בעיניים אובייקטיביות, כנראה הייתי מזדעזעת.
מן מנגנוני הגנה כאלה.
אותם מנגנוני הגנה שאני מוסרת לו כשאני איתו.
אותם מנגנונים שמסירתם לאחר היא זו שיוצרת את הסערה המטורפת הזו.
ונילי לא יבין.
