חבר שלי, שעשה בחורה של חבר שלו קיבל ממנו מכתב שאני פשוט חייבת לצטט. אפילו תוך סיכון שאעשה לעצמי אאוטינג מולו אם אי פעם יגיע לאתר ולבלוג, זה פשוט כתוב כל כך יפה שהייתי חייבת. אז כאמור, לא מדובר בטקסט מקורי שלי, זכויות היוצרים לאנונימוס:
----------------------------------
חישבתי ומצאתי שזה היה היום ה-143 הכי גרוע בחיים שלי. נקודת אור. יכול אני להתנחם בניסיון של 142 יום אחרים, חשוכים, מדכאים.
מישהי ממעמד גבוה מסיפור קודם, אמרה עליהם שהם שני אנשים קטנים שעשו משהו טיפשי. זה כיף להתלות באצולה. הם תמיד יראו את המציאות בהתנשאות המבוקשת, ולמזלי זה בדיוק מה שהרופא רשם.
היא שכבה איתי. מפברואר ועד מאי. והייתי רע אליה. ואז, מתי שאני הייתי חבר של מעמד גבוה, שהיא כ"כ שונאת, היא היתה חברה של איזה ילד אחר. ונראה לי שגם הוא היה רע אליה. ואז שכבנו בסוף אוקטובר, לפני שבועיים. היה נורא. היא אמרה איכס, היית עם מעמד גבוה. אני אמרתי איכס, היית עם הילד האחר. ואז במשך שבועיים וחצי סימסתי לה. רציתי לשכב איתה. אבל היא לא רצתה. אז מה כבר יכולתי לעשות?
היום הוא הזמין אותי אליו. הוא רצה שנראה משחק ביחד. ונצא. אנחנו אף פעם לא יוצאים. הוא תמיד נשמר בבית. מוגן בפורנו באינטרנט, וספות מאיקאה. בטעם טוב בריהוט ובגדים וחולשה מבפנים. הוא אף פעם לא השיג בחורה. תמיד סידרו לו. תמיד הכינו לו. המאמץ שלו אף לא היה שלם. הוא לא למד את הכאב האמיתי של הכיבוש. הוא נכנס לתוך העולם של האוניברסיטה והסתכל על הבנות כמו ילד מעיירת פיתוח בחנות ממתקים, כאילו אף פעם הוא לא ראה, כאילו והוא צריך לטעום מהכל. הוא שם מלוחים על השולחן. אמרתי לו שחבר אמיתי היה שם לי גם רוטב. הוא סיפר איזה בדיחה מטופשת. ואז הוא אמר שהוא שוכב עם ההיא.
יומיים אחרי שישבתי במיטה שלה כואב והמום. הוא שכב איתה. הוא הגיע אליה הביתה אחרי שהם קצת התנשקו. ובמשך 4 שעות הוא שכנע אותה לשכב איתו. ושבועיים שלמים הם שוכבים. והוא לא מספר, ואני מסמס לה. ואני מאונן לבד ובדד. והוא יודע, ולא מספר. והיא מרגישה רע עם זה. אז היא מספרת לצד שלישי. והצד השלישי, ברייה נאמנה שכמותו, צד שלישי נפלא שעבר דבר דומה מאותו הוא רק לפני חודשיים, אומר לה שיש לה ולו, שיש להם 24 שעות לספר. והיא אומרת שהיא לא סופרת אותו. שאם אני רוצה אז היא שלי.
ואני יושב אצלו. עם בקבוק גולדסטאר. מסתכל על משחק שכבר לא מעניין. והוא מתוודה, ולא מתנצל. ואומר שככה הוא, חרא בנאדם. ואני לא רוצה לשבור עליו את הבקבוק. כי מה זה כבר ייתן? כי אני יודע כמה היא חלשה. אלוהים ישמור כמה אני ניצלתי את זה. ואני יודע שאני אמרתי לו שהוא יכול לשכב איתה. והוא ניצל את זה. ואני כולי מאשים את עצמי. ולא אותו. והוא ממשיך עם הבדיחות. ואני בוהה במשחק. ומצלצל אליו חבר לשאול אם עוד לא הרגתי אותו. ואני בוהה במשחק. ואני הולך, והוא שואל למה שלא נצא, ואני אחרי 40 דקות של השפלה, מסרב, והוא רוצה לרסק לי רוטב, כמו חבר אמיתי, ואני רוצה לרסק לו משהו אחר.
ואני צולל לתוך הרחוב, שוקע באלכוהול ובסיגריות. ואני חושב, ומדבר על זה, וחושף ומאמת. ומחליט. לא באמת מחליט עליה, כי אף לא הערכתי אותה מספיק כדי להיפגע ממנה. לא באמת מאמין לה שהיא לא רצתה, היא כבר אישה מבוגרת, היא אחראית למעשיה אבל she is dispensable. אז אני מחליט עליו.
אין לי חברים חלשים. אין לי חברים שברגעים חשובים, יתכסו בשמיכה "אני חרא בנאדם" וילכו עם היצרים שלהם. אין חברים לי שיבגדו בחברים שלהם, אין לי חברים שיתנו לבחורה להפריד ביניהם. האמת? היה לי אחד כזה לשבועיים. עכשיו כבר אין.
----------------------------------
איזו כתיבה.
לפני 16 שנים. 12 בדצמבר 2007 בשעה 11:35
