חצר של בית ישן, לא מטופחת.
חורף, קר בחוץ. מאוד.
פוקד עליי להתפשט במבט קר, מנוכר.
מקפל את בגדיי ומניח בצד.
מורה לי להושיט את ידיי קדימה, ואוזק אותן באזיקי מתכת רחבים, לא נוחים.
האזיקים מחוברים לשרשרת ברזל קצרה.
מושך אותי ממנה ללא מילה.
עומדת, רועדת קלות, בפנים מושפלות.
לא מעיזה להביט בו כשנראה כך.
קושר את השרשרת לקצהו העליון, המכופף, של עמוד ברזל, כזה שמחזיק חוטי כביסה ישנים.
מצמיד אותי אליו.
מוציא מכיסו מטפחת שחורה וקושר את עיניי.
עומדת בכפור, ערומה, מחכה.
מתז אדיר של מים קפואים נוחת עליי.
זה כואב, וזה שורף, וזה קפוא ומקפיא, ואני צורחת.
שתקי, הוא אומר. שלא אשמע אותך.
ולא מפסיק להתיז.
על החזה,
על הרגליים,
בבתי השחי,
בפנים,
בכוס,
בתחת,
בכל מקום.
וזה הורג אותי.
ואני לא יודעת מאיפה זה יגיע שוב,
וזה מגיע.
הוא לא מפסיק.
אני צורחת מבפנים, ולא מעיזה להוציא הגה.
בוכה - מתייפחת - נאנקת
רועדת ללא שליטה.
האזיקים פוצעים לי את הידיים כשאני זזה לכל מקום שהזרם מעיף אותי.
רואה לנגד עיניי את מילת הביטחון שלי.
כאילו היא מודפסת באוויר.
כאילו היא כתובה באש, בכתב מסולסל.
כאילו מישהו כתב אותה בדם על הקיר.
אומרת אותה בלב שוב ושוב.
אולי המסר יעבור אליו,
אולי הוא ידע שאני לא מסוגלת יותר.
אולי הוא יפסיק.
אבל המסר לא עובר,
ועד שהוא מפסיק,
אני כבר מאבדת כל יכולת תזוזה, ביטוי, חיות.
אבל עומדת בעונש.
******************************
להבדיל מפוסטים אחרים, זה לא קרה במציאות.
אבל שיחה שהיתה לנו היום המחישה לי דווקא עונש כזה משום מה בראש.
ולדמיין את זה היה כל כך חזק. הרגשתי שם. והרגשתי שאני עומדת בזה.
הרגשתי ועודי מרגישה, שחייבת לעמוד בזה.
כי אם וכאשר מעניש, הוא סובל איתי ביחד.
לראות אותי סובלת שם, כך, לא מעמיד לו את הזין. לא עושה לו טוב. זה לא כמו להתעלל בסשן.
זה סבל משותף.
לו רק בגלל זה, עליי לעמוד בזה.
היום (בהמשך לתובנות מהימים האחרונים), היום, באמת, מרגישה נשלטת.
לפני 16 שנים. 24 בינואר 2008 בשעה 10:08
