עקב ההתרחשויות של הימים האחרונים (וכמובן בהינתן הנטייה החפרנית משהו של הצדדים הקשורים בעניין), איכשהו יצא לאדוני ולי לדבר היום לא מעט על "מה אם..."
לדוגמא, מה אם היינו זוג.
מה אם היינו מנהלים מערכת יחסים אמיתית, מלאה. מה אם היה פה סוג של 24/7. מערכת שלאו דווקא מבוססת שליטה מלאה, אבל ברור שיש בה הבדלי מעמדות.
מה אם...
וזה עשה לי לחשוב.
להיות בתוך מערכת יחסים שבה אני יודעת, תמיד, שאני לא שווה לו.
להיות בתוך מערכת יחסים שבה אני יודעת, תמיד, שהמילה האחרונה אף פעם לא תהיה שלי.
הוא אומר שרק אם אמצא שאני נבנית ונצמחת מהמערכת הזו, יהיה לו טוב בה.
ואני אומרת שלהיכנס לכזו מערכת מראש, בידיעה שאני ממוסגרת, יעשה לי רע. יצמצם אותי.
נכון, גם היום, בתוך מערכת היחסים הזו שלנו, אני בהחלט ממוסגרת. גבולות היכולת שלי נתונים. לפעמים מצומצמים יותר ולפעמים פחות, אבל תמיד נתונים. נתונים על ידו ולא על ידי. וזה מדהים בעיניי.
אבל אולי זה כל כך מדהים בעיניי על רקע ההבדל המהותי בין המערכת הזו לבין החיים שמחוץ למערכת הזו. ברגע שנכנסת מחדש לתפקיד ה"רגיל" שלי בחיים, הדברים מתאפסים. המסגרת לא מתפוגגת, אבל אני בהחלט מתאווררת ממנה.
ולהיות בתוך מערכת בלעדית בה אני בהגדרה, תמיד, שנייה, לא נשמע לי כמו משהו מצמיח. נשמע לי כמו משהו משתק.
עוד לא הכרתי מישהו שיודע, מסוגל ואוהב לדבר ולהתעמק ולחפור בכל סוגיה כמוני. עד שהכרתי אותו. החפירה בנושאים כאלה משונה לי. אבל היא מביאה אותי לתובנות. אז היא גם טובה לי.
לפני 16 שנים. 28 בינואר 2008 בשעה 14:32
