יש מן סתירה לוגית בכותרת הזו, "גבולות הכניעה".
כאילו בכניעה לא אמור להיות גבול. כניעה זה בינארי, או אפס או אחד. כנועה, או לא כנועה.
ואני, לפי ההגדרה הבינארית, כנראה לא כנועה. כי אני לא טוטאלית.
כי כשאני מקבלת ממנו הוראה, אני מבצעת. מבצעת, כל עוד הביצוע עומד לי בקריטריון האישי של "שפוי". "הגיוני". וכשביצוע ההוראה מפסיק להיות בעיניי שפוי, לא אבצע.
ואתמול זה קרה. אתמול לא ביצעתי הוראה שלו, כי הפסיקה להיות הגיונית.
בשיחה (מאוד ארוכה) שניהלנו על הנושא הזה היום, הוא שאל אותי מה זה גרם לי, הלא לבצע הזה. עניתי שליבי שלם. אני לא מאוכזבת מעצמי על חוסר הביצוע. תוצאת לוואי יחידה שהיתה לי היא שכואב לי שהוא מתאכזב מזה.
מבחינתו, מלבד הכאב על אכזובו, היה מצפה שתהיה לי גם לנטל העובדה שלא ביצעתי את הוראתו. וזה לא היה כך.
פה, במקום הזה בשיחה, עלה לי הביטוי הזה לראש. גבולות הכניעה.
ואני לא שם, במקום הטוטאלי הזה בו הוא מחליט בשבילי ויהי מה. אני שמה גבול לכניעה.
אולי הגבול הזה בא משריטות העבר שלי שבגללן גם יש גבול מאוד ברור לרגש ולעומק שאני "מוכנה" לשים פה על השולחן.
הסוגייה הזו, אנחנו מדגדגים אותה פעם בכמה זמן, והיא עולה כל פעם מחדש כמשהו שחוסם את ההתקדמות שלנו.
אנחנו זמניים. אני פוחדת להתקדם. והוא אומר - החיים זמניים - אז לא נחיה?
לפני 16 שנים. 1 בפברואר 2008 בשעה 22:48
