Realitivity

תמיד יש מעין תפר כזה בין ההתנהגות ה"רגילה", הקונבנציונאלית, הרכה, ובין הכניסה שלו ל-zone, לסטטוס סשן. מתחילים ברגיל, והסוויצ' מגיע בהמשך. היום הוא קיבל את פניי בתחתונים. וזה היה כלכך מקסים... הלכנו יד ביד אל החדר, שם הוא הציץ במחשוף וגילה שאני ללא חזייה. הציצים נשלפו מהחולצה ונצבטו מייד. בתחילה כאב נעים, ומהר מאוד בלתי נסבל. בלי שהספקתי לחשוב, הוא הוסיף סטירה מצלצלת. כזו שכבר חשבתי שאני אוהבת, שכבר חשבתי שאני מבקשת. אבל היא היתה לי חזקה מדי, מפתיעה מדי. הימם אותי לגמרי. נכנס ל-zone בלעדיי.

אחרי עוד כמה סטירות, כשאני המומה לחלוטין, הגיעה ההוראה להתפשט. ערומה לחלוטין, נדרשתי להראות לו את הנאדו שלי. התמקמתי לרגליו, לא מסתדרת כלכך עם הראש הזקוף והמבט המושפל. סידר אותי בידיו, כמו שמסדרים בובה, הסיט לי שערות מהפנים, הביט בי בחיוך והתחיל להנחית סטירות. חזקות, כלכך חזקות. ואני שוכחת באותו רגע למה אני אוהבת סטירות. זה ממש כואב לי. הראש ממאן לחזור לתנוחה המוכתבת, אבל אדוני דורש. דרישה בלחש. לחש תקיף. ובין סטירה לסטירה חוזרות הצביטות לפיטמות, והמעיכות של השדיים, וזה כלכך כואב, והנה אני בוכה מולו. עבר זמן מאז בכיתי מולו לאחרונה, וזה כלכך כואב וזה כלכך נעים.

מורה לי לעלות על המיטה ולשכב על הבטן. עולה, נדבקת למזרון, הדמעות והנזלת יוצרות שלולית והפנים שלי בתוכה. שומעת אותו שולף חגורה, ומיד מתחילות הצלפות. בירכיים, בתחת. מרים לי רגל ומצליף בכף הרגל. החגורה מתלפפת סביב כף הרגל, והכאב בגב כף הרגל איום. אני מייבבת לתוך המזרון והוא ממשיך. ובכף הרגל השניה, והצריבות הולכות ומתגברות. מניח את החגורה ומושך אותי לעמידת ארבע. לקול יבבותיי ותחנוניי שיימנע מכך, הוא מצמיד לי שני מצבטים (מהסוג החביב עליו כמובן) לשפתיים. זה הורס אותי. הגוף רועד מהמאמץ לקבל את הכאב הזה.

מושך אותי לרצפה מהשיער, על ארבע, ומורה לי להצטרף אליו. זוחלת לצידו, הרגליים פסוקות על הרצפה כדי לא לגעת במצבטים, כי כל תנועה שלהם חוצבת בי גלי כאב בלתי נסבלים. הוא נכנס לשירותים ואני נדרשת שוב לחזור לנאדו. הוא מתחיל להשתין ואני חושבת לעצמי, תודה שלא עליי, תודה שלא עליי, תודה שלא עליי. השיער דבוק לי לפנים והנזלת מאיימת לטפטף מטה מהנחיר, והיד שלי מוצאת את דרכה האוטומטית מעלה, לסדר. "אה!" הוא מרים את הקול ואת היד, ומנחית לי סטירה על הלחי. לא לזוז. לא זזה. כשמסיים להשתין מורה לי לפתוח את הפה ומנקה את עצמו בתוכי. מהנאדו אני נדרשת לרדת אל כפות רגליו ולהראות את הערכתי. מתקפלת קדימה ומשתחווה אליו. מנשקת ברפרוף את כפות הרגליים המקסימות שלו. ושוב, ושוב.

ומהשיער חוזרת בזחילה מפושקת אל החדר. הכניסה לנאדו הפעם כבר אוטומטית, וכשמצליחה לפתוח עיניים רואה כמה קל לי פתאום להיות עם ראש זקוף, לשירותו, ועם מבט מושפל, כי לא מסוגלת להביט לו בעיניים ככה. גם שם בהשתחוות כלפיו אני מלטפת את כפות רגליו בשפתיי, ואז נדרשת לשכב על הרצפה, על הגב. נשכבת, מפשקת רגליים, והוא מוציא לי את המצבטים הארורים האלה. שם אני נקרעת. זה הכי כואב עד כה, מכל מה שהיה. אני פורצת בבכי.

עוזר לי לקום על הרגליים, ומוביל אותי למקלחת. "תסתכלי איזה יפה השפחה שלי", ומפנה אותי אל עבר המראה. רואה שם איזה מן דמות מוכרת, עם עיניים נפוחות ומלאות דמעות, ואף רטוב ומלא נזלת, שיער סתור ומבט עלוב. לצידה אני רואה אותו, צמוד אליי. מסתכל עליי. ובמבט שלו אני רואה את ההערכה שלו, האהבה שלו. וזה עושה לי אומץ להביט על עצמי שוב במראה. אני לא אוהבת את איך שאני נראית שם, אבל אני אוהבת כלכך את איך שהוא. אני אוהבת אותו. עוטף אותי אל חיבוק גדול גדול, ואחרי שאני מרשה לעצמי לייבב עליו קצת, אני נאספת.

אחרי שאני שוטפת פנים ונכנסת לחדר הוא מושיט לי בנונשלנט את החוקן, ודורש שאשאיר את הדלת פתוחה. כמובן. זה לוקח לי הרבה זמן שם בפנים. ממלאה את מעיי מים (כנראה יותר מדי) ומבלה זמן ארוך על האסלה בהתרוקנות. זאת, כמובן, בליווי מבטים מחייכים וצחוקים רמים כל פעם שיש רעש כלשהו שיוצא ממני. הלוואי שהאסלה תפער פיה ותעלים אותי.

נכנסת אליו לתוך כירבול נעים והתגפפות בלתי פוסקת. מילות אהבה מוחלפות שם ואנחנו בשיא הדביקות. הוא מלקק אותי, את הפיטמות, את הכתף, את הדגדגן. הוא מגמיר אותי ברפרוף של הלשון שלו בלבד. הוא חונק אותי עם הכרית והמבט שלו - הרעב – ניצת, כשהכרית יורדת ואני, הלומה מחוסר אוויר, ואדרנלין זורם בעורקיי, שונאת אותו. כשמוצצת לו דואג לחנוק אותי עם הזין, שיצא לי רוק סמיך, והרבה ממנו. אחר כך כשאני מתיישבת עליו, זה הסיכוך היחיד שאני מקבלת.

זיון פשוט מדהים היה שם. גמירה אנאלית מרהיבה שלי, מלווה בגמירה זכרית מרשימה ואף קולנית. וזה מאדון שלא מוציא הגה כשגומר. אחר כך במקלחת זיון וגינלי משובח, והנה בסשן אחד גמרתי בכל שלושת האופנים. ועל זה נאמר – אוח!