אתמול היה קשה.
היו הרבה גיפופים, שכבתי עם הראש על הברכיים שלו.
והתחיל פתאום לסטור לי.
בהתחלה היה כיף,
אחר כך הוא הכאיב.
באיזהשהו שלב דמעות מתחילות להיקוות.
והוא רוצה בכי,
ולא בא בכי,
באו דמעות של כאב,
אבל לא התייפחות,
והוא רוצה בכי.
ומחטיףףף.
הלחיים שלי נקרעו.
ואם בהתחלה לא בא בכי, בהמשך כבר כן בא,
אבל נלחמתי, לא רציתי לבכות.
לא וויתר לי,
דרש שאאונן תוך כדי.
באיזהשהו שלב הבכי התחיל להגיע.
ואז סוויצ',
הפכתי אדישה,
כל מה שבא, קיבלתי, הכלתי, בדממה.
והוא רוצה בכי. ולא מקבל.
התחיל להחטיף לי בכוס.
וזה,
על זה אני לא יכולה.
גומר אותי.
והגיע בכי. והגיעה התייפחות.
נקרעתי שם מתישהו.
אחר כך,
לא יכולתי להפסיק לבכות,
גם כשנגמר.
אחרי שמשך אותי למצוץ לו,
אחרי שטחן אותי בזיון,
לא יכולתי להפסיק לבכות.
ואז הוא אמר לי באוזן,
שמרת על עצמך. זה לא התפקיד שלך.
ונרגעתי.
לפני 16 שנים. 11 במרץ 2008 בשעה 10:18