שונאת לרוץ. זה עושה לי להרגיש כמו גרוטאה. אני גרוטאה. כל הגוף מתקפץ, ואני כלכך עקומה בריצה. רצה לאט, מתאמצת כאילו זה ספרינט, תוך שניות כבר מתקשה לנשום, שורף לי בפנים, כואב לי בצד. אוח כמה שאני שונאת לרוץ!
והוא. הוא יודע את זה.
בחודשים האחרונים אני נמצאת תחת משטר כושר קפדני. זה התחיל בהליכות יומיומיות, שבעה ימים בשבוע, באמצע סערות החורף הקשות, עם חולצה קצרה בלבד. זה היה עונש. בהמשך העונש נגמר, אבל ההרגל נותר על כנו. בהדרגה קיבלתי יום חופש בשבוע, ואז יומיים חופש בשבוע. ובמקביל הוא התחיל לשלב ריצות בתוך כל אינטרוול של הליכה. ואני כלכך שנאת לרוץ, אבל אני עושה את זה. ריצה עילגת, ריצה עקומה, ריצה של עגלה, אבל ריצה. ואני מבצעת.
אתמול הוא לא ראה את הפוסט טרם נפגשנו. אבל כמו מעשה קסם, לפני הפגישה הוא סימס לי לבוא בבגדי ריצה. קיטרתי לעצמי בשקט, ובאתי עם בגדי ריצה. והוא עשה לי שיעור ספורט:
* ריצה למרחק כ-0.5 ק"מ
מחוברת אליו ברצועה של כלב, הוא מוביל ואני אחריו. אני לא נושמת, שורפת לי הסרעפת...
* 15 שכיבות סמיכה בשיפוע (מתחשב אחד)
לא מורגש במיוחד.
* 30 כפיפות בטן
ה-10 האחרונות היו זוועה.
ואז שוב:
* ריצה למרחק כ-0.5 ק"מ
לקראת סוף המסלול אני מתחילה ליילל, קשה לי עד כדי בלתי אפשרי לזוז, שורף לי בפנים, הפנים שלי בוערות...
* 15 שכיבות סמיכה בשיפוע
כבר לא נעים לי בשכמות, ובמיוחד לא בשריר שמחבר את הכתף לחזה
* 30 כפיפות בטן
קשה הפעם. בקושי מסוגלת להתחיל, הנשימות לא מסתדרות לי. עושה, נאנקת ועושה.
ואז שוב!!!
* ריצה למרחק כ-0.5 ק"מ
אני מתחננת, לא יכולה יותר לרוץ. מתחננת! ורצים. הגוף שלי מתנגד, ונמשך אחריו בלית ברירה כי אסור לי להתנתק מהרצועה המזוינת הזו. ואז מסיימים את הריצה, ונדרשות לי דקות ארוכות של הליכה כדי להתיישר, וגם בסופן אני פשוט מעולפת.
וזה, כמובן, בדיוק הזמן הראוי להעביר אותי סשן דגדוגים מהאכזריים שנראו במקומותינו.
לפני 16 שנים. 17 במרץ 2008 בשעה 9:07
