כתיבה חריפה, מדויקת, מהסוג שאני לא נתקלת בו פה לרוב, לא לאחרונה לפחות. כזו שמגרה לי עצבים, ומאלצת אותי להביט פנימה.
לקחת את עצמי ארבעה חודשים אחורה, פחות או יותר. למקום שבו הגשתי עצמי למישהו חדש.
למודת סבל רגשי מקשר קודם, ההחלטה המודעת היא להגיש את גופי. ליבי, נפשי, נשמתי, לעומת זאת, לא בתמונה. וכך זה היה. התנהל במישור פיזי בלבד. ובכל מפגש של גוף בגוף, הגוף המוגש, שלי, הרגיש. חד, כואב, מזעזע. בדיוק מה שרציתי. ממוקדת, בולעת את החווייה. מרגישה אותו קורע ממני תגובות, נותנת לגוף שלי להגיב. ועם חלוף הזמן החוויות הפיזיות מתעצמות ומפגש גוף בגוף מעבד פנימה גם הבלחות של נפש. בנקודות מדוייקות בתוך החוויה אני כבר לא מצליחה לנתק את הנשמה, והתגובה אחרת, סוחפת, שואבת. והחוויה אחרת. מבלי יכולת לשים את האצבע על איך ועל איפה, זה, או הוא (שם זה כבר הופך לאנחנו), מצליחים לגעת במקומות אשר הגדרתי מראש שלא ייחדרו.
החוויה משתנה. החושים, אותם חושים שמעבדים את החוויה פנימה, מגלים בכל אלמנט, גם אם היה קיים שם קודם, עוצמה חדשה. רציתי טלטול פיזי, קיבלתי המחשה מטלטלת של השפעת הגוף על הנפש. השפעת הנפש על הגוף. יכולת חדשה מתעוררת בי - היכולת להכיל את הפיזי. הכרה חדשה מתעוררת בי - הנפש חזקה מהגוף. אני יכולה להכיל יותר ממה שחשבתי.
וכאן, במישור הזה, הדברים נראים אחרת. הנשמה שלי חשופה. היכולת שלו לגעת בי עצומה. ניואנסים של התנהגות חודרים עמוק יותר ממה שכל מחווה פיזית יכולה.
וזה מוזר. מוזר לי שההד של החוויות הפיזיות שלי תירגם עצמו כלכך טוב אל הכתוב. קוראת פוסטים של ההתחלה והם נראים לי נושכים, קשים, אפילו חודרים. ועכשיו, משכל מה שאנחנו חווים הפך להיות בעצמו כלכך הרבה יותר עצום ומשכר, מרומם ומשפיל, באופנים שלא היו כלל בנגזרת האפשרויות אי אז בהתחלה הטכנית, דווקא עכשיו אני מרגישה שלא משנה כמה מילים אשפוך, זה לא חצי מרגש יחסית. איבדתי את חדוות ההתחלה לטובת מטעמי המעמקים.
לפני 16 שנים. 21 במרץ 2008 בשעה 22:12
