Realitivity

החג הזה. אוףףףףף.

מצד אחד, מרוב משפחה כבר נוזל לי מהאוזניים מצהבריי (או איך שכותבים את זה). השבטיות הזו היא לא בשבילי. אנחנו האשכנזים, מיזנטרופים מיסודנו. מצד שני, זה נורא חמים ועוטף. וכשצריך - ואלוהים יודע שיש מקרים בהם בהחלט צריך - אין כמו השבט הזה.

מצד אחד, חופש מהעבודה הוא קקה של דבר כשזה אומר שגם הילדים בחופש. ושלא יבלבלו לי את המוח, להיות עם הילדים זה לא חופש!!! כפרות על ראשם. מצד שני, כמה כיף לקום בבוקר מאוחר (8:30 זה כלכך מאוחר שאין לכם מושג) ולא ללכת לעבודה קצת. הראש שלי התנקה קצת מ(חלק) מהלחצים שמאפיינים אותו. וזו הרי הגדרה של חופש. וגם ישנתי בצהריים לפעמים. לא, אין לכם מושג איזו פריווילגיה נשכחת זו.

אממה,
זה היה גם סוג של חג החירות מאדוני. מכל אותם טעמים שהוזכרו מעלה, ומאחרים נוספים, יצא שלא התראינו כמעט כלל בשבועות האחרונים, וגם התקשורת בינינו נאלצה להתמעט. אין לי זמן לבד. וזה מתסכל. בעיקר כי יש לזה השפעות שאינן נקודתיות, וקצת קשה למנוע אותן. והנה מחר כבר יום חול, והדברים עומדים לחזור לשגרה. מחכה בכיליון עיניים להזדמנות לפגישה אמיתית ומשביעה עם אדוני. ומקווה שדברים יקבלו חיות מחודשת והתשוקה שמפעפעת בקטן תאוץ לה שוב.