גמרתי אומר לכתוב לעצמי לרגל יום העצמאות פוסט נוסח "אני בעוד X שנים".
יושבת וחושבת.. וחושבת.. ומנסה לבנות תסריט עם רגליים.. ולא הולך לי! הכל מוצף ביותר מדי סימני שאלה. טוב, נו, לא בדיוק סימני שאלה. יותר, סימני קריאה סובייקטיביים לגבי כיוון, וגורל ופרוגרס (פרוגרס מיי אס!).
אז במקום פוסט אני בעוד X שנים הולך ונכתב לו פוסט דטרמיניסטי. אני והשקפתי על העולם.
אתחיל בציטוט לא מדוייק מ"מטריקס". ציטוט שנדבק לי, כי הוא מתאר נאמנה מחשבה לא מאורגנת שצפה אצלי בראש מזה שנים.
כשניאו מתמודד מול הדמות הרעה בסרט, סמית שמו (נדמה לי), אומר לו סמית שהגזע האנושי דומה לוירוס. טפיל, המשתלט על איזור מחייה, מתרבה ללא פרופורציה ומוצץ ממנו את מקורותיו עד תום. ובכן, כך גם אני חושבת! באופן שיטתי אנחנו מרוקנים את העולם ממקורותיו. דואגים לנוחותינו על חשבון יכולת הקיום של זנים אחרים, ועל פני יכולת קיומם של הדורות הבאים שלנו עצמנו. על חשבון ילדינו ונכדינו.
היה לי לא מזמן דיון על הנושא עם אדוני. זה התחיל משיחה לגבי האיום האיראני, וגלש עד מהרה לדיון על מה יהיה פה עוד 100 שנה. הוא היה די נחרץ לגבי היכולת המדהימה של המין האנושי למצוא פיתרון לכל עוולה (שאנחנו יוצרים במו ידינו, DA). אני, מנגד, סברתי ועודי סבורה, שעתיד המין האנושי נחרץ. שאנחנו במו ידינו נביא את שואתנו, ולא שואה אטומית. לא שואה כתוצאה ממלחמה. שואה אקולוגית.
ואז אני נכנסת היום לסופר ורואה אישה תולשת עשרות שקיות ניילון מהסטנד, ודוחפת לעגלה. לצידה מתקן עליו תלויות שקיות בד ירוקות, העולות כ-4 ש"ח האחת. לא חושבת שהיא אפילו ראתה אותו. אם כך מעודדים את הצרכן הישראלי לעבור לירוק, אני מתפלאת איך בכל זאת כלובי הבקבוקים מלאים, ובכל זאת פחי איסוף הנייר עדיין מקבלים מבקרים (טוב, נו, זקנים בעיקר).
ואז אני פותחת עיתון כדי לגלות בו דגל מטעם הבנק של המדינה. דגל מבד סינטטי שיוצר בסין כמובן, וכמוהו חולקו בשנה שעברה ובשנה שלפניה דומים לו, לכל בית בישראל. ואני נזכרת בדגל של סבסבתא (אותה סבתא שהיתה יושבת ומתקנת גרביים שהבד שלהם ראה ימים טובים יותר. כי גרביים מתקנים, לא זורקים). הלבן הזה, עם פסים כחולים בשני צידיו, ומגן דוד כחול ומדויק, והם רקומים על הדגל הלבן הבוהק הזה, מבד כותנה חזק. לא מודפסים. הדגל הזה קצת התרפט עם השנים. אבל אמא דואגת לתלות אותו בכל יום עצמאות, ובמוצאי החג לארוז אותו יפה יפה עד שנה הבאה. זה דגל. והדגל של הבנק, במוצאי החג מוצא את דרכו לפח, ומשם לחירייה, ומשם למאה מאתיים או לך תדע כמה שנות התמחזרות עד שיחזיר נשמתו לבורא. ובשנה הבאה עוד דגל.
ואני שואלת, למה? מה הפך אותנו לזן הגרידי הזה, שכל הזמן רוצה עוד ועוד, ולא שבע ולא נמאס לו, וצריך להתחדש בלי לשים לב לתוצאות, בלי לשים לב מה הוא משאיר מאחוריו ואיך. מה שעצוב, הוא שיבוא יום ותכה הענווה על פנינו, ורוחנו תשפל אל מול הטבע, כי קטונו אל מולו. ולא יעזרו המדע והקידמה והיכולות המוחיות המדהימות שלנו, כי לא השכלנו לנתב אותם לטובת שימור ההביטאט שלנו. ואז, פשוט, נימוג. כאבק ברוח.
ועד אז, יום עצמאות שמח לכווווולם!
לפני 16 שנים. 6 במאי 2008 בשעה 9:10
