יש לי אופי עצבני. נדלקת בקלות. חברה שלי קוראת לזה "מרוקו סכין". אז לא מרוקאית, אבל בהחלט טמפרמנטית כזו. פולניה ג'ינג'ית. והקטע הוא שכשאני נדלקת אני יורה. וכשאני יורה אני נוטה להכניס גם מתחת לחגורה. לצעוק. לחטוף קריזהההההה.
כל הטיעונים (הצודקים! הנכונים! הקולעים בול!) לא שווים כלום כשאני באטרף, כי כל מה שנשאר שם זה הצעקות והיציאה מפרופורציה. זה מה שזוכרים. את ה"איך" במקום את ה"מה". וכל הפואנטה שלי נשכחת.
אני צריכה קורס בניהול כעסים, כי בכל זאת, אני צודקת!
מזל שטבעתי היום בעבודה.
הטוב בעומס כזה, זה שהוא מנטרל רגשות. נכנסת לטראנס של ביצוע, ומשם הגוף נרפה מאליו, והמח בעקבותיו. ממוקד, מרוכז, בביצוע, ולא בחפירות. והכל נהיה קליל יותר. שזה מצויין.
אז הכעס נשכח והיכולת לנהל שיחה מתורבתת שבה אליי. אז אני גם מוצאת אוזן קשובה בצד השני.
שם פתאום כן ניתן להעביר מסר, ובלי להיכנס בו.
ואחר כך, כמובן, הו הו, make up sex !
לפני 16 שנים. 25 במאי 2008 בשעה 14:31
