השאיפה לשיווי משקל --> ההגעה אליו --> הרצון לזעזע את המערכת --> זעזועעעע--> השאיפה לשיווי משקל -->.....
אלה החיים. שלי.
אני חיה שיגרה ונושמת שיגרה. השיגרה זורמת לי בדם. במקום בו הדברים ידועים, הגבולות ברורים, הכיוון מוגדר. זה המקום שבו אני מתפקדת טוב. החיים שלי צפויים, יש שיאמרו משעממים. ולא הייתי מחליפה אותם בחיים סוערים יותר.
עם זאת, במבט עמוק יותר פנימה, אני רואה את עצמי שם בוחשת בקדירה הגדולה הזו של חיי. כי אם השיגרה היא בדמי, אז סערות הן המזון שלי, הדלק שלי. ולא חסרות סערות. המינוס בבנק, המחלה של הילדים חו"ח, העומס בעבודה, החשבון ששכחנו לשלם (גמכן סערה...)... ואם כאלה סערות חסרות פתאום, והיומיום מתנהל לו בעצלתיים, אז תמיד אפשר למצוא משהו לא בסדר בהתנהגות שלו וליצור יופי של סערה. בשניות. בזה אני מומחית - מנוע טורנדו שכמותי (יו... עכשיו נפל לי האסימון ממי הוא קיבל את הגנים האלה!). וזה מצחיק, כי אני באמת כזאת. יצרנית סערות.
וכשהסערות האלה כבר מתבייתות לי במערכת, ונוכחותן מזכירה יותר רוח פרצים מסערה, הצורך הנרקומני גורם לי לחפש את הסערות גם *איתו*. וגם איתו זה לא קשה במיוחד, לאור מצבנו המיוחד. ריגשי זה יופי של טריק, וזה גורם לקלחת לבחוש גם כשהתבשיל שלנו פושר משהו.
ואז מגיע סוג של שובע מסערות. רוצה שקט. רוצה מצב מוגדר וברור. רוצה גבולות ידועים. לא רוצה לייצר בלגן, רוצה סדר.
אז איפה שזה תלוי רק בי, אני מייצרת שקט ורוגע. ואיפה שזה לא תלוי רק בי אני מקווה לחדשות טובות שיאפשרו חתירה לשיווי משקל.
לפני 16 שנים. 1 ביוני 2008 בשעה 20:22