כבר כמה זמן שלא ברור לי בפנים ואני משתקת את הרגש. הדרך הקלה להתמודד - לא להתמודד.
כבר כמה זמן שאין לי מה לכתוב, ודווקא עכשיו ודווקא פה אני מתעקשת בכל זאת למצוא פירורי מידע לחלוק, כדי לשמור על הרצף. כדי לא להיעלם. כאילו מה יקרה אם איעלם פה. עוד דמות וירטואלית שנמוגה. כאילו, מה.
אבל היא לא וירטואלית. היא אני. אני לא וירטואלית, ואני פה, קיימת, נושמת, מרגישה. הרגש מוצא את דרכו להתבטא מעבר לחומות השיתוק. בפנים אני יודעת להיות הר געש של רגש. רק בחוץ זה נראה כאילו אני מעל זה. בולשיט.
צריך להכיר אותי כדי לזהות את הניואנסים. ועם כל יום שעובר, הוא קולט עוד ניואנס. אינפנטילית שכמותי, רק בדרכים ילדותיות מוציאים את האמוציות שלי החוצה. ושם אני הכי נאיבית ופגיעה. חשופה.
ועם החשיפה הזו אני צריכה להתמודד. שם ההתמודדות הכי ישירה שלי. כשקצות העצבים חשופים.
רציתי לכתוב שנהיה לי קר, ככה, בלי עוד שכבה. בלי עוד קליפה. אבל לא קר. רגיש, וחמים.
לפני 16 שנים. 4 ביוני 2008 בשעה 21:18
