אחת לכמה זמן זה קורה לי. היום, למשל.
יום רע. יום באסה. יום שבו אני יוצאת מסינכרון עם העולם.
בימים כתיקונם, אני נוסעת לעבודה בבוקר במסלול כלכך מוכר וידוע לי, עד כדי יצירת מסלולים ספציפיים, בהם אני כבר מתוכנתת על נתיב מסוים במקטע מסוים בשעה מסוימת, ומעבר בין נתיבים קורה על פי סוג של מפה שבניתי לי בראש על בסיס נסיון נצבר והיכרות עם הכבישים והעומסים שבהם. התוצאה לרוב היא שאני יודעת לנבא כמעט על הדקה, כמעט כל יום, כמה זמן בדיוק ייקח לי להגיע לעבודה. בדרך כלל מתלווה לזה גם תחושה חזקה ומשכרת של 'זיינתי את העולם'. היום - הפוך. כל החלטה שלי בכביש הוכיחה עצמה כדפוקה. כל מכונית שהיתה לפניי - כאילו בדווקא - נהג בה איזה סבאל'ה עם כל הזמן שבעולם, או איזה עקומה חרדתית שנצמדת להגה ונוסעת לא יותר מ-20 קמ"ש. הנבואה מהבוקר ממש לא התגשמה. הגעתי 16 דקות אחרי הזמן שהקצבתי.
בימים כתיקונם, קורה לא מעט שאני מסתובבת בחוץ ויש לי הרגשה כאילו הרבה ממה שקורה סביבי קורה 'עבורי'. העולם מתיישר לפי הצרכים/רצונות שלי. מכוניות עוצרות כדי שאוכל לעבור כביש, אנשים שהולכים מולי זזים מנתיבם כדי שאני אמשיך בנתיב שלי. יש כאלה שיקראו לתחושה הזו שלי מגלומניה. היום - הפוך. הולכת ברחוב הומה אדם, והתנועה הנגדית של אנשים מולי הולכת 'נגדי'. זוגות הולכים לרוחב המדרכה ואני נאלצת להשתחל ביניהם או לצידם. אנשים יוצאים מחנויות בלי להביט מי נמצא לצד הדלת (כן, אני). ועוד. התנועה שלי ברחוב לא חלקה.
בימים כתיקונם, יש לקול שלי ולמילים שלי השפעה טובה על אנשים. אני האדם, לרוב, לדבר עם לקוחות, לשווק ולמכור ללקוחות, לפייס אותם. היום - הפוך. בשתי שיחות שביצעתי עד שנפל לי האסימון, קיבלתי נפנוף מלקוח פוטנציאלי (לא צפוי! לא צפוי!) ולא הצלחתי להפיס את דעתו של לקוח שמקבל חרא של שירות משותפינו שמעבר לים.
הולך ומתחוור לי שנולד פה מן יום כזה שעדיף להעביר במיטה ולחכות שיעבור.
לצערי, גם זה - בהתאם למתווה הנהדר של היום הזה - בלתי אפשרי.
לפני 16 שנים. 8 ביולי 2008 בשעה 11:22