Realitivity

הוא הסכים לממש לי את הפנטזיה באופן חלקי. אף אחד לא ישלוט בי איתו, אף אחד גם לא יזיין אותי איתו. הוא לא מתחלק בי.
אבל הוא כן ימסור אותי לאחר ויצפה. וזה בהחלט מספיק טוב.

***

ההוראות שלו היו ברורות. חלקה, נקייה, לק על ציפורני הידיים והרגליים, שיער אסוף בקוקו, פנים חלקות מאיפור, גוף נקי מקרמים ובשמים, ולהביא מברשת ומשחת שיניים ושטיפה וגינאלית. בשלב קבלת ההחלטה הוא דרש תמונה. אבל הוא לא הסכים, לכן נשלחה רק תמונת גוף. עשה רושם שלא כלכך מעניין אותו איך אני נראית. רצה תמונה אולי כדי לסנן אותי אם אני מפלצת. אבל ברגע שקיבל את התמונה, שגם ככה לא הראתה יותר מדי, זה היה בסדר מצידו. וזה מוזר, כי אני חייבת להתחבר פיזית. אני לא חייבת לחשוב שהוא בראד פיט, אבל אני בהחלט חייבת להתחבר לעיניים, למבט, להבעה. ואין לי מושג מי הוא. ואין לי מושג איך הוא נראה. וזה קצת מלחיץ.

הגענו למקום. לפחות מיקום מוכר. עזר לי להתגבר על הלחץ. הוא התנהג קצת אחרת. איכשהו, קצת יותר חם ורגיש, אבל תוך הפגנת אדישות וטכניות. בניגוד לעצמי, לא התרכזתי בו. הייתי לחלוטין מרוכזת במה שעומד לעבור עליי. הוא התיישב על הכורסה בצד, התמקם בנוחות, וקרא לי אליו. נותרו מספר דקות לפני מועד המפגש, והוא החליט להגיע לפורקן לפני. התקדמתי אליו על ארבעותיי, מתמקמת בין רגליו פעורת פה. הוא הגיש לי את איברו המגורה. יש לו את הזין היפה ביותר שראיתי. לקח לי כמה שניות של סיפוק להתקרב אליו, והוא, לא מרוצה בעליל מההתעכבות, תפס לי בקוקו ודחף אותי למטה. אני מניחה שכל הקטע עשה לו את זה מאוד, כי זה באמת היה קצר הפעם. אפילו בקושי הספקתי להישאר עם הטעם החמצמץ הזה בתחתית הגרון, זה שנשאר אחרי זיון פה אינטנסיבי שמעלה לי גרה. אחרי שחזר לנשום כרגיל, הוא הודיע לי חגיגית שהגיע הזמן, ושמאותו רגע הוא יהיה פאסיבי לגמרי. שעליי להתעלם מנוכחותו, אלא אם כן נדרשתי מפורשות אחרת. הוא שלח אותי להתמקם כפי שנדרשתי.

קמתי על רגליי והתחלתי ללכת לכיוון התיק, קצת בהלם מזה שלא קיבלתי על זה תגובה קשה. הוא לא מעודד הליכה אנושית בדרך כלל. אבל עכשיו בשבילי הוא לא פה. עכשיו אני לבד. פשטתי את בגדיי, הוצאתי את כיסוי העיניים ונצמדתי לקיר, כפי שנדרשתי. הנחתי את הכיסוי על עיניי. חושך. כפות ידיים צמודות זו לזו מאחורי הגב, ראש מורכן. נותרו עוד דקות ספורות, והלב הולם כמו מכונת תופים.

אחרי זמן שנדמה כמו נצח אני מזהה רעשים מבחוץ. מכונית חונה. רעש של צעדים מתקרבים, ודלת נפתחת. ונסגרת. ושוב שקט.

- "את הזונה?" אני שומעת קול גברי נעים.
- "כן.. אדון" אני מכחכחת בגרוני, לחוצה בטירוף, לא יודעת איך לכנות אותו. אדוני? הוא לא אדוני.
- "יפה, זונה. בינתיים את בסדר".

הוא מושך אותי למרכז החדר ומסתובב סביבי, חג סביבי כמו נשר, כאילו בודק כל סנטימטר בי. אני מרגישה אותו מתקרב אל פניי, את הבל פיו על הלחי. הוא מריח אותי. מתגרה בי. לא ברור לי למה אבל נלחמתי בזה. הרגשתי את הרטיבות מתפשטת בי, ונלחמתי בה. לא להיות מובסת. לא יכול להיות שזה כל מה שנדרש עבורי. שהתגרות הכי קלה עושה לי את זה.

- "תפתחי את הפה, זונה. הפה שלך מלוכלך. עליך להיות נקייה. היכן מברשת ומשחת השיניים?"
- "בתיק, אדון" מלמלתי.

הוא הורה לי לגשת אל התיק ולקחת אותו איתי אל חדר האמבטיה. מבלי לחשוב ירדתי על ארבע ופניתי אל עבר השידה. לקחתי את התיק והמשכתי לעבר חדר האמבטיה. ואז נזכרתי ששם הוא יושב. ממש צמוד לחדר האמבטיה. התחלתי להרגיש מוזר ולא ברור, מן הרגשה שנעה בין כבוד גדול על כך שאני מבצעת משימה לפי דרישותיו, לבושה גדולה על כך שאני נשלטת על ידי אחר. אחר, לא הוא, ועוד בנוכחותו. ובין זה לזה, גם סקרנות גדולה, על מה זה עושה לו. בין השניים לא היה דיאלוג, ולא היה לי מושג מה האווירה בחדר. שם ולא שם. מוגבלת בתפקידי להאזנה לדברי האדון הזמני, וביצוע.

- "צחצחי את שינייך ואת לשונך, זנזונת, אני רוצה פה נקי".
- "כן אדון".

תוך כדי צחצוח והברקה יד תופסת לי בקוקו ומרימה אותי מעלה, מנמיכה את פניי לתוך הכיור כאילו מסמנת לי לירוק. אני יורקת, והוא מעביר לי בגסות מגבת על הפנים. מתחשב. היד ממשיכה ומושכת אותי, אני ספק הולכת, מובלת, ספק נגררת, עד שהוא משליך אותי על המיטה.

- "כמו שסוכם מראש, זונה, אני מגדיר מה יהיה פה היום. מלבד מה שנקבע מראש, הכל פתוח. תכיני עצמך, כי אני לא אדם רך ואני מניח שיהיה לך קשה. אם לא תוכלי יותר, אמרי את מונח הביטחון שלך. המונח יהיה – אני זונה בפנסיה. מובן?"
- "כן אדון".

מרים אותי מהשיער לתנוחת כריעה וספק מורה ספק מזמין אותי לנשק לנעלו המונחת בבוז על קצה המיטה. מורה לי לשכב בפיסוק רגליים ולהרים ידיים, ומעביר דף נייר או קרטון על בית השחי הימני, ואז השמאלי, ואז על הכוס. כמעט נופלת מהסטירה שנוחתת לי על הלחי מיד אחר כך. הוא מתקרב אליי ולוחש -

- "אמרתי חלקה, זונה". איזו בושה! אני לא חלקה מספיק?
- "מצטערת, אדון. חשבתי שזה מספיק".

מפסק לי את הרגליים ומתחיל למרוח על הכוס ג'ל, ולגלח אותו בעדינות. המגע שלו נעים ומתחשב, מגלח ומלטף. מרגיש לי נעים. הוא מגלח בכזו עדינות, כאילו מתפאר מהכוס, מגלף אותו.כמובן שאין מה לגלח כלל, אני חלקה לחלוטין. מה שגורם לכל הטקס להיות מחרמן הרבה יותר. כשהוא מסיים הוא מנגב אותי במגבון לח בעדינות וקם.

שומעת אותו פותח ריצ'רץ' ומניח דברים על המיטה. הוא מורה לי לקום, ומניח משהו לצידי. אני קמה על ברכיי והוא כורך לי קולר על הצוואר. בלי לשים לב זה מעלה לי חיוך על הפנים, מה שמזכה אותי מיד בפליק אכזרי על השד השמאלי. הוא מגחך, נחמד לו איך שהציצי מתנדנד, אז הוא גומל לי על השעשוע בפליק דומה לשד הימני. תופס את שתי פטמותיי ומושך אותן, מסובב אותן. כואב לי. כואב לי כל כך שאני מסתחררת, ועוד שנייה משתחררת לה יללה. אבל אני מחונכת, ומצליחה לסתום. מצליחה – וגאה. הוא קולט את המלחמה הפנימית ומורה לי לצעוק אם כואב לי, משועשע ממה שעובר עליי. כשהוא מחליט שהפטמות בולטות מספיק, הוא מחבר לכל פטמה מצבט מתכוונן אליו מחובר פעמון, ואני מרגישה כמו פרה.

הוא מורה לי לעמוד על ארבע ונעמד לצידי, אני שומעת אותו פותח את חגורת המכנסיים, והמוח מתחיל לקדוח, הוא הולך לזיין אותי. הוא הולך לראות אותי מזויינת על ידי אחר. אבל הוא לא. החגורה חותכת את האוויר ונוחתת לי על הגב, מטלטלת אותי ואת הפעמונים שלי. שוב ושוב מסמנת לי את הגב, את התחת. אני מצלצלת. מצליף לי על הכוס, על הקו שבין פלחי העכוז. שומעת אותו מתאמץ ומתאמצת בעצמי, כל כך מתאמצת, להישאר זקופה על ארבעותיי, לא להיכנע לכאב המטורף הזה. שורף לי,כואב לי, רוצה לצרוח, ונושמת. נושמת פנימה, עמוק, מרגיעה את עצמי, נכנסת לטראנס, וצפה לי בספייס.

***

מתעוררת על הגב, ידיי קשורות לקצות המיטה בחבלים קשים ומחוספסים. מתוחה. הצד האחורי שורף בטירוף, ואני משתדלת לא לזוז. החושך משתלט עליי, ושקט מסביב. לא שומעת אותו, והמחשבות נודדות. יד נעימה מלטפת לי את פנים הירך, אני מחייכת, אפילו נוהמת נהמת עונג. לוקח לי כמה שניות טובות, ופתאום ההכרה משתלטת עליי: אדוני. אדוני מלטף אותי.

הוא מסיר לי את כיסוי העיניים ומניח את ראשו על חזי.

- "אני מצטער שפחונת. מסתבר שגם האדון שלך הוא רק בנאדם. לראות אותך מתמסרת לספייס ממישהו אחר כמו שראיתי, זה כבר יותר מדי. לגמור, את תגמרי רק מהאדון שלך".