אולי זה באמת כמו שאחותופל כתבה. אולי באמת אני מוצאת את ההתמודדות עם רוגע מורכבת מדי. אולי אני לא בנויה לרוגע. כשהכל נפלא וסוגה בשושנים, משהו שם חייב להסתתר מתחת. זה בלתי הגיוני שהכל יהיה טוב.
אבל למה, ת'כלס? מה רע בטוב? אולי לא רע. אולי טוב. אבל משעמם מדי. בטוב אי אפשר לחפור. הוא אבסולוטי מדי. אין לו הסתעפויות, ו'מה אם'-ים, והאשמות עצמיות, והאשמת הזולת, ועבודה עצמית, ו... התעסקות. פשוט התעסקות.
כשהכל טוב, אין לי על מה לדבר עם חברות. אני אפילו מרגישה שאני צריכה להתנצל כי כל מה שיש לי לחלוק הם דברים בנוסח "אני מרוצה", "אני שמחה", "נעים לי", כשהתפקיד המסורתי של חברים הוא לעזור בעת צרה. ולי אין צרה לחלוק. יש לי רק טוב. וקשה לחלוק טוב. האוזן בצד השני פחות קשובה, נראה לי. או שאולי זו רק אני שחושבת כך. מתעקשת לחפור גם איפה שממש לא צריך.
כשהכל טוב אין לי במה להתעסק. הראש די נקי, ואני חייבת לומר שההרגשה הזו מוזרה לי. מעין ריק. זה לא מתיישב לי טוב על הסינפסות, הן לא רגילות לעבוד ברוגע. הן צורכות אקשן מאז שהן בכלל מכירות את עצמן.
ובהיעדר אקשן אני מרגישה את הצורך בוער בי לייצר אקשן. להיות בלב סערה. לחיותתתת.
מהמקום הזה, נראה לי, פתחתי לעצמי את ערוץ הבגידה בזמנו.
מהמקום הזה, כיום, אני צריכה ללמוד איך לתעל את האנרגיות העצורות האלו למקום אחר.
משהו טוב צריך לשמר.
resolution בגרוש: 1/1/09, נגמרת הג'ננה בעבודה, אני נרשמת שוב לקיקבוקסינג.
לפני 15 שנים. 24 בנובמבר 2008 בשעה 16:04
