לא ממש זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה.
מתישהו במהלך היחסים שהיו לי עם המאסטר שהיה, חלחלה לי מין הבנה, שהיכולת הרגשית שלי אינה מן הגבוהות. שהאמת, אני די אטומה רגשית.
זה לא שדברים לא נוגעים בי, אבל הנגיעה היא יותר במובן הפרקטי ופחות במובן האמוציונלי.
שזה לא משהו, אם חושבים על זה. כי כמו שהרע פחות עושה לי רע, גם הטוב פחות עושה לי טוב.
זכורה לי שיחה שהיתה לי עם אחת העובדות שלי, שלקחה מאוד קשה את ההתנהגות של הבוס שלנו.
כשהיא סיפרה לי כמה היא נפגעה מצורת ההתנהגות שלו, אשכרה לא הבנתי מה היא עושה מזה כזה ביג דיל. כולה כמה מילים. כולה כמה ג'סטות. מה היא לוקחת ללב. וחשבתי לעצמי אז, איזה מזל שאני לא כזו. איזה מזל שדברים כאלה חולפים לי מעל הראש.
נו, אבל כנראה גם אני לא מעל הכל, ויש דברים שכן מצליחים לגעת בי. זה כנראה צריך להגיע מקיצון כדי לחדור, וצריך להיות עמוק ומושרש כדי באמת להפריע לי, והנה, יש כזה. והיום מצאתי את עצמי בוכה בלי להפסיק בגלל המשהו הזה. סערת רגשות מטורפת, סוף סוף הצלחתי לדבר על זה ולומר באמת מה יושב לי שם בפנים. מה מציק לי, מטריד אותי, אוכל לי את הלב, כבר הרבה זמן. היכולת הזו להוציא את זה החוצה באה עם המון דמעות. הן נשפכו ממני בלי שיכולתי, או רציתי, לעצור אותן. הן אפילו עזרו לי למצוא את המילים.
אוח, אם כאב ראש רוצח כל היום הוא פורקן, אז הבכי הזה הביא לי אחלה פורקן. ממש שופרא ד-שיפרה.
לפני 15 שנים. 12 בדצמבר 2008 בשעה 20:13
