זה קצת כמו במשפחה.
אח גדול, קצת אגואיסט ומרוכז בעצמו. אח קטן, מת לתשומת לב, שיכירו בקיומו.
הגדול מתנהל לו, עסוק בשלו. והקטן, ככה, מדי פעם, מציק לאחיו הגדול. בקטנות.
אבל לגדול זה לא נורא מזיז. הוא מנער אותו וממשיך הלאה.
בינתיים הקטן מתבגר. הגדול גם. אולי אפילו מזדקן לו לאיטו. אבל ה'איזון' בין האחים נשמר.
הקטן ככה, מדי פעם, מציק לגדול. הוא כבר קצת יותר גדול, הקטן, וקצת יותר יכול. ההצקות מתחילות להפריע.
הגדול מסתפק לרוב בניעור של אחיו הקטן, רק שירד ממנו. אבל הוא נדבק, הנודניק. ניעור מפסיק להיות מספיק.
אחת לכמה הצקות הגדול כבר מתעצבן, ומוריד לו, לקטן, איזו אחת.
בפעמים הראשונות הקטן היה בשוק. זה גרם לו להשתבלל. להפסיק, לכמה זמן.
בהמשך, כל סטירה כזו גרמה לקטן לעודף מוטיבציה.
איכשהוא היית מצפה שהאדישות תתחלף אצל הגדול הזה. לאיזהשהוא כיוון, כלשהוא.
אבל וואללה, לא נמאס לו להיות אדיש. לרוב.
וכך, הוא שהיה - הוא שיהיה.
לפני 15 שנים. 31 בדצמבר 2008 בשעה 19:01