Realitivity

תל אביב, יום ככל הימים. אני בכנס עם עוד כמה מאות אנשים, מלון על קו החוף. הפסקת צהריים, אוכלים בחדר האוכל המשקיף לים.
התרחשות מסוימת מסיטה את תשומת ליבם של סועדי השולחנות הצמודים לחלון הגדול. יותר ויותר אנשים נצמדים אליו, אל החלון. עומדים ומסתכלים על הים.

התקרבתי. הבטתי אל המים. ראיתי גל גדול. גבוה, אפור ואטום הוא היה. וסטאטי, לא זז. כמו הגדות של ים סוף, כשמשה חצה אותו.
רק שהוא היה גבוה, הגל הזה, יותר מכל דבר שראיתי. והוא צבע את השמים באפור, והיה קר וקודר. סופני.
העננים קיבלו שם צורות מוזרות, לבנים לבנים, בתוך כל האפור. והם רקדו בשמיים ונצברו להם יחד למערבולת עוצרת נשימה.
וכל המביט בחזיון הזה עצר מלכת, נעץ מבטו למעלה, משתאה. גם כשמערבולת הלבן הזה הפכה לעין סופה מתפתלת.
חול ניתז לכל הכיוונים כשהיא הגיעה לקו החוף. רעש מחריש אוזניים. היא מתקרבת אלינו ואנחנו, האנשים, עומדים, קפואים, מהופנטים.
בכיוון התקדמות רנדומלי העין זזה ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, ונכנסת לתוך הכרך, מפלסת דרכה ומחריבה את מסלולה.

נטועה במקומי, אני לא זזה. מצטמצמת לתוך ההכרה הזו, שלא משנה מה ארצה, מה אבקש, מה אעשה, קטונתי.
וכמוני, עושה רושם, גם רוב שאר הנוכחים שם. שטופים בענווה אל מול השליט הבלתי מעורער. הטבע.


[חלום ראשון מזה חודשים שאני זוכרת, עד כדי הפרטים הקטנים שבו].