היום התחילו להם באופן רשמי שלושת שבועות החופש שלי.
ואיך שאני חוזרת אתמול מהיום האחרון, עמוס הטרדות, במקום העבודה הקודם (חה! הוא כבר קודם, איזה קטע...), נפלה עליי הרגשה פיזית מחורבנת של כאבי ראש וסינוסים, צננת איומה ואף סתום. נפלתי על הספה בסלון ובאיזהשהו שלב כנראה גם נרדמתי שם.
עכשיו, אני שונאת לישון על הספה בסלון. משענת היד, שלעת שינה משמשת אותי כמעין כרית, גבוהה מדי ועושה לי כאבים בצוואר. השמיכה הדקיקה שאני מתעטפת בה רחוקה מלחמם אותי כמו שצריך, בטח ובטח שכשאני לא מרגישה טוב. אני גם מאלה ששולחים גפיים לכל עבר בשינה, מה שלא מתאפשר לי על ספה צרה.
שונאת, אבל זה קורה לי, והרבה.
כך שבשתיים וחצי בלילה התעוררתי בבהלה, קפואה מקור, ברח לי דם לתחתונים כי לא החלפתי טמפון בזמן, ואני לא מצליחה להפסיק להתעטש. דידיתי לשירותים ואז למיטה, רק כדי לגלות שם את הקטן שלנו, שוכב באלכסון כמובן, כמו אמא. הצטופפתי לצידו, לא להפריע לו חו"ח, והתנמנמתי. וכל שאר הלילה המסוייט הזה לא הצלחתי להירדם פרופר. אם זו הנזלת שאיימה להשתפך מכל אחד מנחיריי (תלוי בצד בו בחרתי), או השיעול הטורדני שסירב להתפנות, חוסר היכולת לנשום עקב אף סתום, ילד שנשען לי על הגוף, שבריר אור של זריחה מהתריס החצי-מוסט... בקיצור, סיוט.
נ' כפר'עליו לקח על עצמו את הבוקר ולא העיר אותי אפילו. תקתק את הילדים לגן והתפנה לעבודה בעצמו, ואני נותרתי צפונה במיטה. אחרי מיליון שעות - או לפחות כך הרגשתי - הואלתי להתעורר כשהשעון הראה (כולה) 10.
וכך התחיל לו היום הראשון של חופשת שלושת השבועות שלי.
לפני 15 שנים. 27 בינואר 2009 בשעה 9:38
