ביקרתי היום במספרה, במסגרת 3 שבועות הטיפוח העצמי שגזרתי על עצמי.
בדיוק הגיע הזמן, כי מאז שצבעתי עבר כחודש, ויש שורשים. קצת אבסורדי לי, שצבעתי לצבע הטבעי שלי, כדי שלא אצטרך להתמודד עם שורשים, ומקץ חודש אני נדרשת לרענן, כי חלק לא מבוטל מהשורשים שלי ל ב נ י ם.
אני מביטה לעצמי על עצמי במראה ומסננת לי בשקט, ביני לביני, כוסאמכ, אני לא שם עדיין. אני לא בגיל הזה שבו השיער מאפיר. השיער שלי מאותת על טראומה שעברה עליי. אני יודעת בדיוק מתי החלה הנהירה הזו ללבן, בדיוק אז, בשיאה של התקופה הקשה. והשיערות הלבנות האלו, שהחלו לצוץ אז, אחת אחת, עד שפתאום הסבתי את המבט למראה וראיתי קבוצות שלמות.
בימים האחרונים החלטתי לתפוס טרמפ על התובנה הזו. אם מצב נפשי לחוץ עלול להביא לתוצאות פיזיות לא רצויות, אזי בטח זה עובד גם הפוך. אני מדברת עם בלוטת התריס שלי, שתתחיל לעבוד קצת מהר יותר. יש לי איזה 3 ק"ג מיותרים והחלטתי שהיא צריכה לעזור לי.
לפני 15 שנים. 1 בפברואר 2009 בשעה 15:37
