יש מצב שהבלוג הזה מקבל תפנית בימים האחרונים. יש מצב שהוא נהפך ליומן אישי, יומן שלא אכפת לי מה נכתב בו, לא אכפת לי איך זה נשמע או מה יגידו, פח זבל אישי, פרטי.
יש בי חוסר מנוחה והוא מאכל בי.
אני צריכה סשן. ההתווייה הקלאסית.
אני רוצה אקשן, רוצה בלאגן, רוצה כאפה. רוצה שיפרקו אותי. משהו שיזעזע אותי חזרה אל עצמי. משהו אסור, כמובן. כי למוכר ולמותר פשוט אין את זה. או שאין לי את זה איתו. אני לא יודעת. לא בא לי לחשוב על זה יותר מדי. זה לא נמצא פה עכשיו ואני צריכה את זה. פה, ועכשיו.
אני לא רוצה סשן. או ליתר דיוק, אני לא רוצה בחוץ. לא ולא, אני לא רוצה. יכולה לזעוק לזה, יכולה להשתוקק לזה, אבל לא רוצה את זה. זה לא נכון וזה לא ראוי. כל הרגשה טובה רגעית שזה יביא, תכוסה כולה - ויותר מזה - ברגשות אשם ואכזבה מעצמי.
בעעעעע...
השקט הזה. השקט הזה לא עושה לי טוב. אני צריכה יומיום אקטיבי, משתנה. יומיום שיניע אותי איתו. אני כזו גרועה בהנעה עצמית. מוח שרץ לקילומטרים עם גוף שמתנועע לאיטו 😄 מן היפרמחשבתית שכזו, עם גוף של פדלאת כורסאות ממוצעת.
והפוסט הזה שממאן להסתיים לו. אני בוהה במסך, הלב שלי מאיץ משום מה, קוראת את מה שכתבתי ולא סגורה אם מיציתי את (מה לעזאזל זה היה) מה שרציתי לכתוב, מה שרציתי להקיא לכאן. מתנועעת בחוסר נוחות על הכיסא ומתנשפת.
טוב, אולי די.
לפני 15 שנים. 31 בינואר 2009 בשעה 21:02
