מי שמכיר אותי יודע שההחלטיות שלי סובלת מעצירו?ת כרונית. במיוחד בהחלטות האלה ש"עדיף לי ככה" אבל "נוח לי בדיוק להיפך". אני יודעת לבצע החלטות חשובות, אבל בדרך כלל לוקח לי זמן להגיע לנקודה הזו בה אני באמת מוכנה לקחת על עצמי את השינוי.
כמו בעבודה לדוגמא. בעוד רוב הסובבים אותי הם בעלי אופי דינאמי, ממצים מקום עבודה תוך שנתיים-שלוש וכבר מרגישים בנוח לבצע את הקפיצה לעבר התפקיד הבא והקידום שגלום בו, לי זה לקח כמעט 9 שנים. וכשכבר כן החלטתי שזה מה שאני רוצה והגיע הזמן להתקדם, לקח לי יותר מחצי שנה להרים את עצמי ולעשות משהו בכיוון. כשכבר קמתי, תוך שבועות בודדים זה כבר היה סגור. כאמור, האיטיות שלי היא לא בביצוע, היא בלהחליט לבצע.
כמו בלהזיז את עצמי לדוגמא. כדי שיקרה משהו ואני אקום ואזוז, אני צריכה לחשוב על זה חודשים לפני. לדמיין את עצמי קמה ומתעמלת. אני יכולה לבלבל את השכל על זה תקופה לא מבוטלת, אבל לא לעשות עם זה כלום. ואז פתאום יגיע היום בו זה יקרה. כמו אתמול. השעתיים האלו שביליתי אתמול במכון הכושר היו מעולות! הכושר שלי - או ליתר דיוק - האין-כושר שלי, מביך. אני מרגישה היום שרירים ששכחתי שקיימים, and I like it!!! אחד העינוגים החביבים עליי הוא עיסוי אינטנסיבי של שרירים תפוסים, בדיוק היכן שהם הכי כואבים. מזוכיסטית 😄
> פוסט שלם בלי לדון במועקה. יפה לי. <
לפני 15 שנים. 5 במרץ 2009 בשעה 9:01
