בדיוק עלתה סוגייה בעבודה לפני כמה ימים, שהאמרה "כשיש ספק - אין ספק" מאוד רלוונטית לגביה.
ובהתאמה, גם באישיים האמרה הזו משתרבבת בהלימה נאה.
אחרי תקופה של לא מעט חודשים בהם הזוגיות המשפחתית שבה להיות קודש קודשים, אני מתחילה לזלוג. תרתי משמע. עולים וצפים להם חשקים שאט אט הופכים לתובעניים יותר ויותר.
מנסה לחקור את עצמי ולגלות מה הטריגרים שלי, אבל כנראה כמו שאני לא יודעת להגיה את עבודתי שלי, ככה גם חקירה עצמית לא מעלה מסקנות אופרטיביות. לא יודעת מה גרם ליצר הזה להתעורר שוב. לא יודעת איך מדליקים או מכבים אותו.
בכל זאת קיימים עוד המון חסמים שמונעים מימוש (בינתיים), חלקם קשורים בי (לא רוצה להפוך שוב לאדם 'כזה'; לא רוצה להכניס את עצמי לסיטואציה שתשחוק אותי, been there), חלקם ב-נ' (זה לא מגיע לו, זה לא מגיע לו). מהיכרות עם עצמי החסמים האלה לא יחזיקו מעמד.
זה כאילו התהליך כבר קרה, ועכשיו כל שנותר לי הוא "לל?וות" אותו. לראות אותו קורה.
כמו הסוד, בערך. חחח (note to self: לשנן "זכיתי בלוטו, זכיתי בלוטו, זכיתי בלוטו..." עכשיו רק לראות את זה קורה).
anyways, יש מצב שהבלוג הזה ישוב לתסוס.
לפני 15 שנים. 27 באפריל 2009 בשעה 18:44
