לפני 15 שנים. 1 במאי 2009 בשעה 7:02
טוב, ברור שלא נעצמו לי העיניים לחצי שנה. הן המשיכו להביט, מבט פסיבי.
הוא היה חלול, לפחות במובן הזה, המבט שהן הפיקו. הניצוץ לא היה קיים אז.
קרחת על הסכין לגבר עם גולגולת מתאימה. אחת הפסגות הויזואליות בעיניי, בהחלט.
גם כשהבטתי במבט חלול, זה הצליח לעבור, לדגדג. גולגולת יפה יש לו.
רצה הגורל ויצא לנו לבלות מספר ימים יחד. לא לבד, חלילה. לא שזה משנה.
שכבתי על הערסל בנינוחות ובהיתי לי, מוח ריק, נעים.
בלי להתכוון הן התגנבו פנימה. פתאום, סתם כך.
גם כשהמוח עבד על ניוטרל, זה הצליח לעבור, לדגדג.
נבוכה מעצם המחשבה, אפילו להישיר מבט לא הצלחתי.
ואז ידעתי.
שמשהו שונה, שוב.