Realitivity

לא, לא עוד פעם, לא שוב. אני לא אשרוד עוד תקופה כזו, אני יודעת.
חוסר וודאות מה יהיה מחר. איך אפשר לחיות ככה?
ו-וואלה, שרדתי תקופה ארוכה כלכך כזו. איתך. רבאכ, צלחנו אותה יחד. ומעולם לא ידעת כמה קרובה הייתי ללומר די. לוותר.
אני אומרת וצוחקת. צוחקת, כי זה באמת טוויסט מעניין למונח בגידה.
בגדתי כדי לשמר את היציבות שלי בבית.
כי לא יכולתי לנשום אז, בבית. המועקה היתה כלכך גדולה, עד כדי בלתי אפשרית לנשיאה. וכדי לא להשתגע, וכדי לא לשבור את הכלים, ברחתי.
ברחתי למקומות שישכיחו לי את העול הזה שאני נדרשת לסחוב עימי.
והצלחתי. עובדה, כי שרדתי.

והנה לאחרונה שוב אתה מתחיל לאבד יציבות. ושוב נפערים הסדקים האלה בין צורות המחשבה שלך ושלי.
מרגישה מועקה גדולה שמתיישבת לי בחזה, מושכת לי את הכתפיים קדימה ומטה. לוקחת אוויר, אבל לא מצליחה לנשום כמו שצריך.
ואתמול בערב, כשזה ממש רבץ עליי, נהייה לי דז'ה וו? מצמרר.
לא למועקה של אז, כמו להתרגלות אליה. פתאום ממש הצלחתי לחוש את התחושות הקשות (שאולי עקב ההסתגלות לא ממש שמתי לב אליהם כשזה היה חם) שליוו את המועקה הסדירה שהיתה לי לחברה במשך שנתיים פלוס.

אני. לא. חוזרת. לשם.
אני לא.