פתאום כשאני בוחנת את עצמי, מחלחלת לי ההבנה שהפכתי למאוננת מקלדת.
במקום להשתמש במקום הזה כבפלטפורמה ליצירת קשרים *אמיתיים*, הכלוב הזה הפך להיות עבורי סוג של ב??יצה.
מקום בו אני מציצה לחייהם (האמיתיים או ההזויים) של אחרים; מקום בו אני משוחחת עם כל מיני אנשים נטולי פנים מולם אני נחשפת באופן מוגבל לפחות במידה זהה; מקום בו אני שופכת הגיגים משלי, שברובם לא מתארים 100% מציאות או אפילו 100% מחשבות, יש צנזורה עצמית, גבוהה אפילו (שזה בכלל קצת מוזר לנוכח הדיסקרטיות, אבל מתקבל על הדעת ככל ש-DA מקבלת [סוג של] חיים [וירטואליים] משל עצמה) {משפט הזוי}.
בכלל אני מבינה כמה קל לי לפתוח דיאלוג עם זר גמור, ולתחזק דיאלוגים כאלה על פני תקופה, כל עוד אני לא נחשפת בדמותי האמיתית.
וזה משקף לי ביתר בהירות כמה קשה לי לדבר, באמת לדבר, עם אנשים בעולם האמיתי. איך שהמקום הזה הפך עבורי ערוץ לסיפוק הצורך בחברות רדודה, מבלי שאני באמת מייצרת חברים (למעט מקרים פרטיים בודדים). סיפוק צורך הבלה-בלה. פייי.
אתמול, באמצע סיטואציה מאולצת בה נדרשתי להפגין יכולות חברתיות, זה היכה בי. כמה שהיכולת הזו שלי מסורסת, וכמה שאני בכלל לא משקיעה בה. זה הרי הכי קל בעולם, כשנמצאים מול קושי, להפנות מבט הצידה. אצלי, להביט הצידה משמע להסיח את דעתי דרך קיום חצאי יחסים עם חצאי אנשים שאני בכלל לא מכירה ולא מכירים אותי. פאקינג מאוננת מקלדת.
וכשקורה לי משהו דרמטי בחיים, ואני מרגישה צורך לחלוק, מביך לגלות שנותרו אנשים בודדים בלבד עימם ארצה לחלוק, וירצו להאזין.
[סימן דרך]
לפני 15 שנים. 11 באוגוסט 2009 בשעה 10:38
