ברור לי שזה פאתטי וילדותי, ובכל זאת אני לא נמנעת מלחשוב ככה. אפילו, אם לומר את האמת, אני נהנית לחשוב ככה. במושגים האלה שלקוחים מהילדו?ת, מהנערו?ת.
אני זוכרת את אמא של לין. היא ילדה אותה בגיל 18, ובימי בי"ס יסודי העליזים, היא נראתה לי האמא הכי מגניבה בעולם. לא כמו אמא שלי, שהיתה אמא לכל דבר ונראתה כמו אמא לכל דבר. אמא של לין היתה צעירה בנפשה וברוחה. היא גם נראתה מצויין פיזית, מעין אקס-דוגמנית ששמרה על חיטוביה, בעוד אמא שלי נהגה ללבוש מה שלי נראה כמו חליפות של דודה, או של אמא סטנדרטית לצורך העניין.
היו שם כל מיני החלטות ונדרים פנימיים של ילדה, ששואפת להפוך לאמא כזו גם. עזבו את העובדה שהאישה היתה בעצמה ילדה וכישורי האמהות שלה היו מוטלים בספק, היא היתה חתיכה ומגניבה ולי זה הספיק.
זה השפיע עליי. אחרת אני לא יכולה להסביר את העובדה שבגיל 22, משנוכחתי שאמא בת 18 כבר לא אהיה (כן, אני חושבת לאט), ובכלל, בגילאים כאלה צריך לטרוף את העולם ולא להתביית, זה ישב לי בראש, אפילו ניקר.
את הגדולה שלי ילדתי כשהייתי בת 29, לא הכי צעירה שאפשר. את הקטן, בגיל 31.
ולשמוע ביומולדת שבדיוני האמהות הקצ'קע של השכונה הלייבל שאני קיבלתי הוא האמא הקולית (יענו cool) והקידית (יענו kid), בהחלט הפתיע, החמיא, וסגר לי מעגל בחיוך תוך עיקום זוויתי של השפה.
לפני 15 שנים. 16 באוקטובר 2009 בשעה 16:24