איך אומרים חכמים? על טעויות משלמים מהר ובמזומן. אז על הטעות המתמשכת הזו אני אולי לא משלמת כלכך מהר, וניתן לפרוס לתשלומים, אבל איי איי איי, התשלום עצמו...
זה לא שאני מאשימה אותם. זו היתה תקופה אחרת (קצת), המודעות היתה נמוכה יותר. זה לא שהבית שחה בכסף, ואיכשהו זה הוגדר, בכורח המציאות, כמותרות. רפואה מונעת זה לא משהו שעניים חזקים בו. אז *לא* הלכתי לרופא שיניים כל חצי שנה. ו*לא* ביקרתי אצל השיננית פעמיים בשנה (השיננית הנוכחית הזילה דמעה יחד איתי מהתרגשות נוכח ההתמדה שלי השנה; שנה ראשונה בכל השלושים וחמש שכבר הספקתי לעבור, בה אני מבקרת אצלה פעמיים!!!). אפילו לא צחצחתי שיניים פעמיים ביום. זה הרגל שהתווסף רק אחרי הצבא.
FREEZE FRAME: גיל 11, שעונה על הספה בסלון עם כולם, נוגסת ביס ראשון בעוגייה, ומתפוצצת. ל-ע-ו-ל-ם לא אשכח את עוצמת הכאב, זה שהביא בסופו של דבר את השן הזו לטיפול שורש. פאקינ' גיל 11. ומאז - פובייה משתקת. זה לא מנע טיפולים כשהיה צריך, אבל זה גזל כלכך הרבה אנרגיה, זה היה כלכך קשה. וזה קיבע את ההווייה הזו, שטיפול שיניים הוא רק כשכואב. רפואה מונעת זה לא למבועתים.
אל חושיי שבתי רק לפני כשנה. אזרתי אומץ, הלכתי למרפאה והתחייבתי כלפי עצמי שאני לא עושה את זה לעצמי יותר. הפה הזה יהיה מטופל ומטופח, יכאב כמה שיכאב, יעלה כמה שיעלה, יפחיד כמה שיפחיד. והמכה לא היתה כלכך נוראה. לא כאב כמעט בכלל. עלה אמנם, אבל לא ההוצאה העצומה אליה הכנתי עצמי נפשית. הפחיד - זה כן. על זה אני לא מסוגלת להתגבר. חשבתי שעליתי על הגל. שאני עם היד על הדופק ומונעת מעצמי בעיות.
היום התברר לי שטעיתי.
לפני 15 שנים. 30 באוקטובר 2009 בשעה 10:58
