אז כבר מזמן הבנתי שאין לי 'זה', אם ב'זה' הכוונה היא לעונג שבא מ'מציאת המקום שלי', או לסיפוק שמגיע מריצוי הפרטנר. לא בגלל זה אני כאן ולא זה מה שעושה לי את זה. זה איזשהו יצר הרפתקני פרוורטי שמניע אותי פה. לבדוק, לנסות ולהתנסות. לגרד שם את קצה גבול היכולת, ולו רק על מנת לגלות איפה הוא. איך נראים הקצוות שלי, ואיך אני נראית בהם. לראות מה זה עושה לי.
זוכרת את האימג' ההוא מאחד הסשנים הראשונים, שאחרי התעללות מאסיבית, כשאני כבר במצב מעוך-נמוך ככה טוב טוב, הוא לקח אותי לראות אותי. זה לא חשוב כמה רע נראיתי, מה שכן חשוב הוא שהאני הקיצונית השתקפה לי במראה. אני כשאני פסיכית. ואהבתי את אני הפסיכית.
גם היום, כשהוא תקוע לי בישבן, שניה אחרי שה'פקק' נפתח והוא הצליח למצוא את דרכו פנימה, לגמרי, מצאתי אותה לרגע. דירטי טוק מקרב אותי אליה כנראה. אוהבת להודות בזמן אמת כמה אני נהנית מזה. אוהבת שהוא משקף לי - במילים הפעם - אילו מעשים גורמים לי להמריא. אוהבת, לפעמים אפילו זקוקה, להבין על עצמי שעם כל הבנאל, בכל זאת, אי שם בפנים, אני לא מיינסטרים. אני שרוטה. אני פסיכית.
ובכל זאת, רק תגיד כאפות לכוס, ותראה איך כהרף עין אני חוזרת להיות שבלונה סטנדרטית נטולת טיפת פסיכוזה.
לפני 14 שנים. 25 בנובמבר 2009 בשעה 19:01
