דגנרט. אין מילים אחרות לתאר את הבנאדם הזה (טוב, אולי מצאתי כמה בכותרת (: ). פשוט דגנרט.
אז היום היתה לי שיחת הערכה. השנה נגמרה, אני (כמעט) סוגרת שנה בחברה, והגיע הזמן. כהרגלו בקודש, הבוס שלי הזיז את השיחה שלנו לפחות 5 פעמים לפני שסופסוף הגיע המועד הסופי. אני מתיישבת בזחיחות הדעת על הכיסא, מצפה לשמוע שבחים (שזו טעות יסודית, כי הוא לא יודע איך לייצר שבחים), ומקבלת לפנים ביקורת אכזרית שאם לא הייתי יודעת מה אני שווה, היתה גורמת לי לקפל את הזנב בשקט בשקט, לארוז את חפציי ולהתפטר באותו הרגע.
והאבסורד הכי גדול הוא שכשאני מנסה לחזור על הביקורת שלו בפני אחרים, אני נוכחת לדעת שבתוך ה"תחושות" שלו על זה שעוד לא מצאתי את מקומי, שזורות לאורך כל הדרך התבטאויות חיוביות להפליא, על פידבק לקוחות, ומעמד שצברתי בחברה, על לקיחת יוזמה וניהול נבון של משימות, על יצירת סביבת עבודה נעימה והפיכה למנהלת הפרויקטים שכולם רוצים לעבוד איתה, וכו' וכו'. אבל למרות זאת, ההערכה הכללית היתה גרועה!
הוא, האפס, זה שלא יודע מה משמעות המונח ניהול זמן, זה שלא ידע מה זה EQ גם אם הוא ינשוך אותו בתחת, זה שהביטוי "נאה דורש - נאה מקיים" הומצא בשבילו (כמשהו לשאוף אליו), זה שהצלתי את התחת שלו כלכך הרבה פעמים בעשרה חודשים. הוא מעז לומר לי שלא מצאתי עדיין את מקומי.
בניגוד לאני הרגילה מולו, אולי מתוך זעזוע כלכך עמוק, הצלחתי להשיב לו בגובה העיניים, ולהתייחס לטענות התחושתיות שלו. ובכל זאת, זה לא הניח את דעתי. זה לא הפיס את עלבוני. ואם זה היה ניסיון ליצור מוטיבציה דרך חיזוק שלילי, זה מאוד לא הצליח.
לפני 14 שנים. 3 בינואר 2010 בשעה 17:51
