לפני 14 שנים. 12 בינואר 2010 בשעה 18:51
כגודל הציפיות, גודל האכזבות.
וזה לא משנה אם זה ילד שמתרגש מאירוע משמח ונטרף מההתרגשות, כי הוא לא יודע איך לנטר אותה.
או אם זו עובדת שנותנת את הנשמה ומצפה שיכירו בזה, ובמקום זה מקבלת קטנוניות ותחושה שמחפשים אותה.
או אם זה יזם שמת להצליח.
או אם זו אישה שרוצה, ולו פעם, להיות מסוגלת להיות עצבנית מבלי שיגנבו לה את הרגשות.
לא מסוגלת לשתק את מערך הציפיות שלי, ולא מוכנה להטיף ו/או לחנך לכך מסביבי.
וזה עוד אחד מהפוסטים שמקומם בכלל לא בפלטפורמה הזו (כמו רבים מחבריו), אבל הלא הבלוג הזה בכלוב כבר מזמן הפך לפח הזבל הפרטי שלי
===
22:37
או פאק איט. לא מוותרת.
זו אני. לא מסוגלת.
סדקים יהיו לי בגולגולת, אבל הראש הזה ימשיך להלום בקיר. עד שיפצח אותו.
או לפחות עד שיהיה לי נוח.