אז אחרי ההיי של אתמול בא הדרופ של היום, ואיזה דרופ מלכותי.
קשה לי לתאר, אפילו לעצמי ללא מילים, את האגרוף בבטן שהמילים האלה הכניסו לי.
שנים שאני חיה את התחושות האלו, שנים שהן מלוות אותי ומשפיעות על מעשיי, מבלי שאתן להן זכות קיום. מבלי שאקח רגע לחשוב עליהן ועל המקור להן, ואבצע עיבוד כלשהו. נתתי לזה ללוות אותי מהצד, עד שבא הטריגר והחצין ה-כ-ל. ורק אז אחרי שזה נשפך לי החוצה, כמעט בלי פילטרים בכלל, יצא שנתתי לעצמי לחשוב על זה, קצת. ואז הרבה, כי זה מספיק חשוב ודרמטי כדי שבאמת אתן מאמץ כן להבין מה ומי.
אז יש שם חשבון נפש מהסוג הזה שגורם לי להודות בתכונות לא מזהירות שלי. ולהכיר, באופן פחות מכיל משהתרגלתי, בתכונות הלא מזהירות שלה. אבל, כמו במקומות אחרים בחיים שלי, מבחינתי, זה סיר המרק שלי ואותו אני מתכוונת לאכול. גם כשהוא שורף לי את קצה הלשון.
במבט לאחור, זה רע. זה רע כלכך, לתת לרגש עוצמתי כלכך להפוך לשקוף. כי עובדה שגם במלוא שקיפותו, הרגש הזה השפיע יותר ממה שהעזתי להודות על כמעט כל צעד חברתי שלי בהרבה שנים האחרונות..
אחרי כלכך הרבה שנים של מניעה מהתעסקות בזה, כשזה פתאום צף, איבדתי את יכולת הניטור. כשאמרתי מה שאמרתי - ואכן, אלה היו מילים קשות, מאוד - לא יכולתי לעצור. דיברתי ודיברתי, אפילו שהמדיום הנבחר היה קלוקל, אמרתי דברים שלעולם לא היו יוצאים לי מהפה בכל הזדמנות רגילה, בה אני on guard כמו שאני רגילה להיות.
חלק ממני ממשיך לטעון שזה לטובה. שמערכת יחסים כלכך מרכזית בחיי לא יכולה להתקיים באיזון אם צל כזה משמעותי מעיב עליה, ושההצפה הזו שחשתי היתה חייבת לבוא לידי פורקן. על כל המילים הקשות שיצאו שם, על כל המשמעויות הרות הגורל שיש להן. החלק השני מצטנף בפחד בצד. היסטרי מהעובדה שבמחי שיחה מחקתי שם כמעט 20 שנה. ולא כי רציתי למחוק, אלא כי הצל הזה שנמצא שם גדול מדי מכדי להחזיק מערכת יחסים עדינה (ועל זה אומר החלק הראשון - זין, אם היא כזו עדינה, היא לא שווה את זה, בטח לא אחרי 20 שנה).
אבל אחרי למעלה מ-10 שנים שאני נושאת מטען, לשמוע ממנה שאני פגעתי במילים שלי, כי העזתי לפרוק את המטען, ושממני צריך ספייס עכשיו, זה ממש שבר אותי לחתיכות.
לפני 14 שנים. 5 בפברואר 2010 בשעה 15:36
