מוצאת שאני חייבת להעסיק עצמי.
צריכה למצוא את העוגן הזה שי?ט?ה את המחשבות away.
על הכל, רק לא על זה.
אי אפשר לטחון את הטחון עד דק ממילא.
לא יודעת, בעצם. אולי בביצפר שלי זה כן אפשרי.
רק שחבל שהוא הפסיק להיות חלק מהמשוואה.
יש לי גוש בגרון שמסרב להרפות.
אני יודעת שאני צריכה פשוט לבצע את הסוויצ' שכלכך דרוש לי,
אבל אני לא יודעת להפעיל אותו.
לא יודעת איך להפסיק ל?ב?כ?ות את ההפסד ואת מה שנלקח ממני.
איפהשהוא בתוך הסבך יש את הרציונל. זה שחביב עליי בימים כתיקונם.
וברציונל לא היה פה סיכוי כבר מזמן.
אם הרציונל היה מפעיל אותי טוטאלית, הייתי חותכת בעצמי.
הייתי עומדת בזה.
אבל אני לא הגבר-גבר שחשבתי שאני.
אניצי הרגש שמשתרגים להם על כל חלקה טובה בבפנוכו השמידו לי את הרציונל.
ועכשיו כל מה שמעניין אותי זה הרגש.
החיבור.
סססססאמכ, החיבור.
אין דברים כאלה.
אין.
אוי, there I go again.
אין לי תקנה.
כמה זמן אני עוד מתכננת להישאר תקועה בצעד הראשון הזה, קיבינימט?!
לפני 14 שנים. 18 בפברואר 2010 בשעה 14:42
