Realitivity

האמת, לא ציפיתי שיהיה כיף.

אישה דגולה, אמא שלי. אישה חזקה, אסרטיבית, בנויה מ-10 אצבעותיה, שבדרך גם
בנו את אבא שלי ואת המשפחה שלנו. אין אדם שאני מחזיקה ממנו כמו שאני מחזיקה
מאמא שלי. ובכל זאת, הקשר בינינו לא מזהיר. יש בינינו חיבור מדהים מחד, אבל
מנגד יש בעיות תקשורת לא פשוטות. לכן, כשהיא הציעה לי לבוא איתה לסוג של טיול
שורשים, לא ציפיתי שיהיה כיף. הסכמתי כמובן, אבל תיארתי לעצמי שיש הרבה דרכים
אחרות ליהנות יותר מאשר בילוי של מספר ימים עם אמא באירופה.


ואכן, זה התחיל עקום.

לטיסת הלפנות בוקר שלנו, אליה הגעתי נרגנית מתמיד (כראוי וכיאה לי בשעות בוקר
מוקדמות כלכך), היא הגיעה עם דרכון זר. בלבד. אממה, מסתבר שבמדינת ישראל
המתוקנת כוננו חוק - חוק הדרכונים שמו - האוסר על אזרח ישראל תושב ישראל
לצאת את הארץ שלא באמצעות דרכונו הישראלי. לא עזרו כל תחינותינו לפקידת
ביקורת הדרכונים. גם המבטים המצועפים (ככל שאני יודעת לייצר מבטים כאלה מתוך
אפיפות שינה מהולה בקריזה) לשוטר הגבולות לא עשו את שלהם. נאלצנו להמתין
ב-no man's land, היינו, לא ממש בשטח ישראל אבל גם לא במדינת הדיוטי פרי,
כשעה, עד הגיעו של הדרכון הישראלי המיוחל. הספקנו להגיע לטיסה, אמנם, והיינו
האחרונות לעלות עליה, תוך נזיפות של פקידות העלייה למטוס, אבל טיול דיוטי פרי לא
היה.

ציפיתי להתעצבן, אבל זה לא קרה. במקום זה, מצאתי את עצמי צוחקת עם אמא על
השלומיאליות שלה ועל הנטייה הגוברת שלה לשכוח, לא לשים לב.


ואז, טיסה. החלק הפחות אהוב עליי. אין צורך להכביר במילים. אבל נחתנו בסוף, בביטחה.


וזה המשיך עקום.

אני, כראוי וכיאה לי, הגעתי עם אפס כסף. יתרה מכך, בערב שלפני הטיסה התחוור לי
שהפס המגנטי של כרטיס האשראי שלי נדפק, כך שאמנם הגעתי איתו, אבל הוא היה
חסר ערך. בקיצור, בפני עצמי, הגעתי אביונה. סמכתי על אמא. היא, מצידה, הגיעה
עם כרטיס אשראי ומעט מאוד כסף מזומן. וכשנחתנו, רק כשנחתנו, התברר שהגענו
הישר ליום חג. חג בו, בין היתר, כל הבנקים סגורים. היא לא סמכה על זה, ולא זכרה
בכלל מהו המספר הסודי של הכרטיס שלה. כך שלמעשה, נכון לאותו יום, גם אמא
הגיעה אביונה. עד כדי כך אביונות היינו, עד שאפילו מטריות לא יכולנו לקנות במעט
המזומן שהיה לנו. למרות שאמרו לנו שבערב עלול לרדת גשם, בניגוד לצפוי.

ציפיתי להתעצבן, אבל זה לא קרה. במקום זה, מצאתי את עצמי מעבירה דאחקות עם
אמא על חוסר המזל שלנו, באומרנו ששתינו עוברות חוויות ראשוניות בטיול הזה. בלי
באמת לדעת עד כמה.


אז החלטנו לנצל את היום הזה, בניגוד לתכניות, בסיור יומי מודרך עם מדריך ישראלי
וקבוצת ישראלים בעיקר מבוגרת ובעיקר מעצבנת בעיר אירופאית. האמת, היה
מקסים. צחקנו, שוחחנו, טיילנו, תמכנו (בעיקר אני בה, בהליכה; מזדקנת, האמא
שלי). הגענו לקראת ערב למלון, עייפות ומחייכות.

נסענו למסעדה שמוכרת ואהובה על הוריי ומקבלת כרטיסי אשראי לאכול ארוחת ערב.
היה בסדר, לא מרנין, אבל היה נחמד לראות את אמא משתכרת לחלוטין מכוס יין
אחת. את הדרך חזרה למלון החלטנו לעשות ברגל כדי לראות קצת את העיר בערב
ולתת לאמא צ'אנס לשאוף קצת אוויר צח. ואז התחיל לטפטף. גם על זה חייכנו
והמשכנו לדדות בין הטיפות. אבל עד שצלחנו את הדרך והגענו למלון, ירד מבול
זלעפות, ואנחנו, כל אחת עם ז'קט צנוע ובלי מטריה, הגענו למלון רטובות עד לשד
עצמותינו. ובעודי מתקלפת מהבגדים הרטובים התחוור לי שהרצון לארוז לייט בא
בעוכריי, ושככל הנראה מכנסיי ה7/8 והסנדלים החדשים יישארו במזוודה בטיול הזה.
משמע, אאלץ לעשות שימוש גם מחר במכנסיים הרטובים שעל גופי, ובנעלי
ההתעמלות הספוגות שלרגליי.

ציפיתי להתעצבן, אבל זה לא קרה. במקום זה, מצאתי עצמי עושה פן למכנסיים
ולנעליים ואומרת לאמא שטיפות הגשם דווקא מחמיאות לשערה.


בימים שאחרי הכל כבר התנהל באופן יותר צפוי ובר ניהול. לא היו עוד קוריוזים ששווה
לתעד. היה, באמת, בעיקר כיף. ניתוק לכמה ימים מהשגרה ובילוי – אשכרה בילוי –
עם אמא, של זמן איכות משותף, חיובי ביותר. את זה, בעצם, שווה לתעד.