לפני 14 שנים. 16 ביולי 2010 בשעה 8:41
כלכך קטן. כלכך קטן וראשוני. חסר תחכום.
בא, נכנס בלי לשאול, ומתיישב לי על הנשמה.
ואני, שכבר הספקתי לשכוח איך זה לאבד שליטה, מוצאת עצמי מוסרת אותה בעל כורחי.
מהר מאוד אני כבר לא מסוגלת לתפקד. הנוכחות שלו מורגשת בכל מקום.
גדולה עליי, השליטה שלו. מפחידה, מאיימת.
אבל יש בה מהנעים, מאוד נעים, כי גלומה בו הבטחה להסיר מעליי שכבות מיותרות.
ואז הוא מביא חבר, ומבלי לשים לב אני כבר רוקדת לפי חלילם של שניים.
חבר שדורש יותר ממנו ונותן הרבה פחות - אם בכלל - בתמורה.
כבר לא בטוחה למי מהם יש גדול יותר...
ועכשיו כבר באמת לא יכולה להפסיק לחשוב. על זה, על זה, כל אחד בשעתו, ולפעמים במשולב.
ההתמודדות הכי קשה היא לא עצם קיומה של שליטה, עליי.
או כיצד לתמרן בין השניים.
אלא עצם הידיעה שהם כנראה לא ייעלמו בקרוב.
כי בשלב זה של חיי, אני אפילו לא יכולה לקחת קולדקס.
