לפני 14 שנים. 28 ביולי 2010 בשעה 16:19
אני כלכך ריאלית שזה גובל לפעמים במכעיס. צריכה לדעת מול מה אני עומדת, לזהות, לנתח, לפענח. להבין איפה זה ממקם אותי. גם אם זה אומר לשקלל כל מיני רעשים (חמסה חמסה) שהמשמעות שלהם זניחה, אני צריכה לשקלל אותם. לתת להם משמעות. הרי תמיד יש את האחד הזה, בתוך ה"אחד למאה". נכון? בשבילו זה 100% סיכוי. בינארי, 1 או 0, הכל או לא כלום. אז אולי זה מרחיק אותי קצת מהסולם הריאלי ומכניס אותי אטאט לסולם ה"פסייייכית", אבל אני זקוקה לזה. זקוקה לזה כדי לדעת, כדי להבין, כדי להפנים מול מה אני עומדת. אני צריכה לחוש את הסיכויים. למדוד כל סיכון כאילו הוא עומד להתממש. ואז לדאוג, באספקט המטאפיזי, שמא אני יוצרת לעצמי חלילה נבואה שמגשימה את עצמה. מצחיק, אבל אני מחשיבה את עצמי לאדם די פשוט.