Realitivity

מתעוררת בבוקר נרגנת מתמיד. הבית כמרקחה והשעה בקושי שמונה. בחוץ, כמו ימים לא מעטים בזמן האחרון, ממוסך. נראה לי קצת כמו רחובות מסויימים בארה"ב בסתיו. מרגיש לי כמו מצב הרוח שלי. אבל כמה דקות כאלה עדיין עדיפות מדקות מקבילות באנדרלמוסיה החמוצה שהיא ביתי. כוחותיי אוזלים, ואני מפוחדת למדי. אני חושבת שחלק ניכר מהחודשים האחרונים עובר עליי בפחד, וההתקרבות הבלתי נמנעת של המועד תורמת להאצה של התהליך. כבד לי, מציק לי, קשה לי, אבל בעיקר מפחיד לי. ואין כמות פירגון בעולם שתוכל לתחושות הללו.

המלאי הבלתי מתכלה, או כך היה נדמה לי, של התמיכה מצד נ', כבר לא כלכך בלתי מתכלה. נדמה שהחודשים האחרונים מכלים את כוחותיו לא פחות מאשר את שלי. עושה רושם שהם מכלים את כוחותיו לנדנודים שלי, ולצורך האינסופי שלי בקבלה. וכן, הוא באמת אינסופי. משהו בסגנון, "הנה, הסכמתי לעשות את זה, למרות שכל נים של היגיון פנימי שלי אמר לי שזה מיותר וגדול עליי. הסכמתי, ועכשיו כל המשפחה הזו צריכה לקוד בפניי ולתת לי את הכבוד הראוי למי שמסרה את המפתחות לכמה שנים הבאות שלה ביד עולל עתידי שאתם רציתם". ולא, זה לא קורה. וזה מאפשר לכל החששות שלי לקרום עור וגידים עוד לפני שהוא בכלל נולד. אני מאבדת שליטה.

יש אנשים שגוזרים את האני שלהם מהתפקידים השונים שלהם בחיים. אשתו של, בת של, אמא של. אני לא אחת מהם. האני שלי הוא אישי ועצמאי, ומרחף לו אי שם במחוזות מנותקים מכל אחר. מרומי האגו הפרטי שלי. וכל תפקיד שיש לי בחיים כאילו שם משקולת במשקל משתנה על האני שלי, ומושך אותו מטה אל הקרקע. קצת. והמשקל משתנה. לעיתים הוא מרגיש כמו משב רוח נעים על האגו, תנועה מבורכת. ולעיתים הוא מכביד כלכך, עד שאין מנוס אלא מלנתק את עצמי ממנו רגע. להתעלם מהתפקיד הזה ולבקש לעצמי פו?ס.

השבת הזו היא התגלמות הצורך בשקט. היום אני לא רוצה להיות אשתו, או אמו/ה, או בתו/ה, או בעליו. היום אני צריכה להיות רק אני עם עצמי. אבל החיים לא מאפשרים לי יום שלם כזה של מותרות. וגם על השעות הבודדות שכן, קצת, התאפשר לי (יבורכו אלוהי השנ"צ) אני מתייסרת, כי שאר התפקידים נותרו בהן מיותמים. גם לזה מגיעה תגובה אירונית פנימית. משהו בסגנון - חכי חכי. גם זה לא יהיה לך אוטוטו. תתכונני למספר שנים ללא שקט. ואין דרך להתכונן. כלומר, יש, אבל רק דרך האמלול העצמי.

השמש יוצאת מבעד לערפל, ונדמה כאילו היום מתחיל עכשיו. הגיע הזמן לשוב הביתה אל שבת עייפה וטעונה ולמי יש כוח לזה בכלל.