Realitivity

אולי פעם אני אלך לטיפול. אולי. אולי שם אתחיל להבין כל מיני דברים על עצמי. דברים כמו הרגישות המאוד קטנה שאני מגלה במקומות בהם אחרים מוצפים אמוציות.
.
כשזה קרה אז, אני זוכרת את עצמי מגיעה לביה"ח ואומרת בנונשלנט שיהיה בסדר, שהוא יצא מזה. היא הביטה בי אז בספק תחינה ספק ייאוש והפטירה שזה הסוף. שבוע של גבורה מצידו אחרכך, הוא נפטר. כשזה קרה הפעם שוב לא ייחסתי לאבחנות הרופאים חשיבות מרובה. וזה אפילו התעצם כשבאנו לבקר. ציפיתי לראות שבר-אדם, וראיתי אדם שלם. הוא אמנם היה כבוי ותלוי לחלוטין, סיעודי לגמרי, אבל שלם, מדבר, עירני. נתתי לו, הפעם בלב, עוד כמה חודשים לפחות. למחרת הוא נפטר.
.
זו הרגשה נוראית, לאבד הורה. כלומר, אני מתארת לעצמי. הימים האחרונים הפילו לי אסימון - מתישהו גם אני אעמוד בסיטואציה דומה. אני אצטרך לזהות גופה. אני אצטרך לקבור הורה. אני אצטרך לאבד משענת, גב, מושא הערצה. לבלי שוב. ופה הדרעק הגדול, שזה הכי סופי שיש, שאין דרך חזרה, שמה שלא קרה עד, כבר לא יקרה. ובאמת, ממעט הפעמים שנחשפתי למצבי איבוד הורה, התחושה שזכורה לי שם היא פספוס, החמצה. לא משנה מה היתה הסיטואציה וכמה חם היה הקשר, תמיד לא מספיקים מספיק. תמיד מכים על חטא, שלא מפנים מספיק זמן, לא מטים מספיק אוזן, לא מוקירים מספיק תודה. ולצד כל התחושות האלו, כמובן ה-להישאר לבד. מעין מסמר אחרון בארון ההתבגרות.
אגב ההצהרה בתחילת הפוסט, את כל זה אני *מבינה*. שכלתנית אני מבינה. לא מצליחה להתחבר לרגש הזה, עם זאת. האוטיסטית שבי משתלטת ומשרה עליי אווירת ככה זה בחיים, וזהו, מעבר לגבול הזה לא חודרים רגשות. לא מצליחה להבין למה בנאדם קם בבוקר ובוכה. נראה לי הזוי. יודעת שאני זו שדפוקה פה, אבל אולי בגלל שזה מקל עליי את ההתמודדות, אני אפילו לא מתאמצת לנסות ולשנות את זה.
.
אתמול היה סקס. ואני מציינת את זה ככה כי בפני עצמו זה לא מובן מאליו בתקופה האחרונה. תינוק חדש, מחלות חורף למיניהן, ועוד כל מיני מרעין בישין דיללו לנו את ההספק. אבל לא היה שם סקס רגיל. זה היה אקט של קידוש החיים. ככה זה הרגיש לי. סער שם והיה מלא ביצר, כאילו בא לומר שאנחנו יכולים לו [בינתיים לפחות].