כלכך הרבה פעמים תכננתי לבוא, וזה לא יצא, והאמת היא שלו זה לא היה נדרש, זה כנראה לא היה קורה כלל. אמנם התנקיתי מהן מאוד בחודשיים האחרונים, אבל התחושות שליוו אותי בתקופה האחרונה בעבודה זכורות לי היטב, ולא ממש בער לי לחוש אותן שוב. היום עשיתי את זה. באופן ספונטני הרמתי את בוטן ונסענו למשרד. אז היו כמובן כל החיבוקיםנישוקיםאיזהיפההואיאכמההואדומהלך מכולם בערך (חוץ מהנאד, וטוב שכך; עם מקל לא הייתי נותנת לבוטן לגעת בו), והיתה שיחה של כמה דקות עם הנאד, בה הבהרתי את כוונתי להישאר בבית חצי שנה, ואולי אפילו יותר. הוא קיבל את זה בהבנה ואפילו בחיוך, כלומר, אם לא היה לי ברור כשמש קודם, הוא עזר לי להבין שוב שהרגשות בינינו הדדיים לחלוטין. בשלב כלשהו, אחרי עוד קצת יאכמהרזיתאיזהמותק, הרגשתי שזה גדול עליי והופך להיות לא נעים לי, וממש הייתי חייבת לנוס משם. אחרכך, כשחשבתי על זה, זה שוב קיבע את הנחישות לא לשוב לשם. הפרק הזה תם.
אחרכך צהריים עם מישהו שהיה פעם מאוד קרוב אליי ובאופן טבעי היום הוא פחות. גם זה גרם לי לחשוב.
אולי יש משהו במה שאמרה נערת הגפרורים, ויש משהו באוויר. עובדה: כבר מזמן לא חשבתי כלכך הרבה.
לפני 13 שנים. 15 במרץ 2011 בשעה 17:15