שבועיים שהמשפט הזה לא מצליח לצאת לי מהראש. איך שהוא שלף אותו בפשטות מסמרת שיער, וכמה זה שמט לי את השטיח מתחת לרגליים. אני - שהתרגלתי לאורך שנותינו יחד לראותו כחלק בלתי נפרד ממני, כברור מאליו מארץ הברורים מאליהם – אני, פתאום חוששת; פתאום דרוכה.
אז נכון שאנחנו עוברים תקופה לא פשוטה. זה היה צפוי. ילד חדש בבית, חוסר שינה, צמצום נוסף של שעות הפנאי, השפעה על הילדים הגדולים... קל זה לא. יש מתחים והם מתפרקים בתוך הבית פנימה. הכי קל להוציא על מי שהכי קרוב. וזה הדדי לגמרי. אנחנו משמשים זה עבור זה כותל, שק חבטות, כרית להתייפח בה, מעגן לפרוק בו מטענים. אין ספק שזה שוחק, ושזה לא קל, אבל זה כן מקל את היומיום.
בואי נזדיין. אנחנו צריכים את זה בתקופה הזו.
אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים כנראה. לי זה צרם בטירוף. לי זה נשמע כמו לומר לי שאנחנו בתקופה רעה בינינו וזיונים יקהו אותה. הזוגיות זקוקה לעזרה ואני לא ידעתי בכלל.
מעיף לי את הראש מה שקורה פה. איך זה שעשיתי כזה 180?
לפני 13 שנים. 22 באפריל 2011 בשעה 6:10
