לפני 13 שנים. 18 במאי 2011 בשעה 18:11
קצת פה וקצת שם זה מתחיל לחלחל בי.
פחד מהלא נודע, מהלא בטוח, מהלא יציב.
ראיון שחשוב לי לבצע נדחה לו כל פעם עוד קצת,
ואני לא מצליחה להרים את עצמי ולהפוך פרואקטיבית.
תירוצים מלוא הסל יש לי. מזה אף פעם לא חסר.
אבל הנה, הזמן מתקתק לו, והנוחות נעשית פחות נוחה.
תמיד ידעתי שלא קורצתי מהחומר של עקרת בית. פשוט לא.
אני צריכה משהו שלי.
וזה לא שלא טוב לי עם בוטן. בוטן הוא מתנה. באמת באמת זכיתי.
אבל זה מתחיל לא להספיק לי שוב.
ואין תאריך יעד מוגדר, in fact, אין יעד מוגדר.
עוד יותר in fact, אפילו כיוון מוגדר אין. אני עם הספקות שלי בדרך שלי.
זה משאיר אותי במקום לא נודע, לא בטוח, לא יציב, וזה לא מקום שנוח לי להיות בו.
מצד שני, אני לא מרגישה במקום מנטלי שבו החלטות נכונות יכולות לצמוח.
מעין לימבו, no man's land.
השקט שלפני... מה?
