בתוך מציאות קפיטליסטית סטנדרטית, מצאתי לי חיבה (פרוורטית?) בניהול מאבקים, יש שיאמרו טפשיים וקטנוניים, עם תאגידים.
זה ממש עושה לי את זה: לריב עם החברה הסלולרית על 5.42 ש"ח שנגבו שלא כדין, עם חברת הטלוויזיה על סרט שלא הוזמן, עם העירייה על חשבון מים מנופח, ועוד מרעין בישין. הסיפוק נגזר אצלי במידה שווה, כך נדמה לי, מניהול המאבק עצמו (כולל ציון היות הלקוח - היינו אני - המעביד האולטימטיבי של המוקדנית הפישרית שמשוחחת עמי, והדרישה האוטומטית "לדבר עם מי שמעליך"; כולל ההתנצחות המגוחכת על חודה של כל אגורה, וכיו"ב), ומקבלת התמורה בסיומו. לעיתים אני מרגישה כמו סוג של אבירת מעמד הביניים (מה קשור ביניים, לא יודעת, אבל זה נכתב טוב) שמונעת מהתאגידים הזללנים לבלוס עוד פרוסה, דקה ככל שתהיה, על חשבון הפרולטריון העובד והמזיע.
בפראפרזה על התחביב החביב הזה שלי-
כמה אושר שאני ספגתי בחודשים האחרונים, בהם נאלצתי לנהל מאבק חסר פשרות במעבידי המבחיל לשעבר, שממרום עליבותו ניסה למנוע ממני כספים שהגיעו לי. כל יום שעבר בו חשבון הבנק שלי הרגיש את המחסור במזומנים, צבר בי עוד חימה, ותידלק את מנועי המאבק. החזיר המלוכלך הזה כנראה נקט, ולא לראשונה, בשיטת מצליח, והחליט לשחק לי בהכנסות.
אבללל, לא אני, מותק. לא איתי, חביבי. ממני לא תצא בקלות. ושינסתי מותניי, ומילאתי חזי אוויר, והתקפתי. ולא ויתרתי. ושמרתי על ארשת חייכנית (זה היה הדבר ה-כ-י קשה בכל הסיפור) ומנומסת, והתקפתי.
עד שהתקפל, מקץ חצי שנה, וניאות לשלם לי את המגיע לי.
ועל זה נאמר, יגעת ומצאת, תאמין.
יחי הפרולטריון הנלחם על זכויותיו!
לפני 13 שנים. 18 ביוני 2011 בשעה 17:27
